dorroitman

קבוצה טיפולית למבוגרים

Mon, 08 Jul 2019 15:52:50 GMT

מחשבות על תהליך ההפניה לטיפול

ועל מערכת היחסים המשולשת בין הפונה, המתווך והמטפל

POST AUTHOR

הקבוצה מיועדת לאנשים שמעוניינים ללמוד ולהתפתח בתחום של יחסים בין-אישיים, תוך כדי התנסות בחוויה קבוצתית משמעותית.

טיפול קבוצתי מתאים למי שמרגישים קושי בתחומים מסוימים בחיים ורוצים לצאת מהמעגל המוכר, המתיש והמייאש, אל חיים מלאים יותר, מספקים יותר.

למה קבוצה? כי בני אדם הם יצורים חברתיים. כל חיינו אנחנו מוקפים באנשים ובכל מקום אנחנו חלק מקבוצה, החל מהמשפחה המקורית שבה נוצרנו ובקענו כאינדיבידואלים. השייכות למעגלים החברתיים מגדירה את הזהות שלנו ומשפיעה עמוקות על איך שאנחנו חושבים, מרגישים ופועלים.

הטיפול הקבוצתי הוא כלי בעל עצמה אדירה לחולל שינוי בחיים - הן ברמת החוויה והן ברמה המעשית, בחיים "האמתיים". הוא נשען על העקרונות הבאים:

1. ההשתתפות בקבוצה בונה תחושת שייכות וחוויה של ביטחון בנוכחות אנשים אחרים . הצורך להרגיש שיש לי מקום, שמכירים אותי ומקבלים אותי ושאני חשוב ומשפיע, הוא צורך בסיסי לכל אחד מאיתנו. כמו מזון לגוף, בלי זה אנחנו נחלשים וכוחותינו הנפשיים מידלדלים.

2. הטיפול בקבוצה מעניק הזדמנות לעבוד על התקשורת שלנו עם אנשים אחרים, לשפר את היכולת לבטא את עצמנו, את הצרכים, הגבולות והעמדות שלנו, במקום בטוח יחסית ותוך קבלת משוב מיידי ואמין מהסביבה. הדבר מתאפשר הודות לאינטראקציות בין-אישיות, המתרחשות באווירה שמעודדת אמון, כנות וחקירה של יחסים.

3. בקבוצה מתקיים תהליך שאנו קוראים לו " היכל המראות ". המשתתפים בקבוצה משקפים זה לזה חלקים שקשה לנו לראות בעצמנו. לפעמים משתקפים לנו חלקים יפים וטובים בעצמנו ששכחנו שהם קיימים או שמעולם לא ידענו שיש בנו. שיקופים אלו מחזקים את הביטחון העצמי שלנו ואת האמונה ביכולות שלנו. לפעמים משתקפים חלקים שפחות נעים לפגוש. חלקים שאנחנו מעדיפים לא לראות, אבל שקיומם מכשיל אותנו ופוגע בנו שוב ושוב. שיקופים כאלו מובילים לתובנות ופותחים דרכים חדשות לחשוב ולפעול, שמשפרות מאוד את ההרגשה ואת התפקוד בעולם.

4. ולבסוף, המפגש בין אנשים שונים, עם נקודות מבט שונות, פותח דרכים חדשות לראות את העולם ולהבין את עצמנו ואת מה שקורה לנו . בתוך מגוון הקולות תמיד אפשר למצוא עצה טובה, מחשבה מעודדת או רעיון יעיל לפתרון בעיות שעד כה נראו לנו קשות או בלתי פתירות. הקבוצה מאפשרת החלפת דעות, עמדות ורעיונות, דבר שתורם להתפתחות של כל אחד מן המשתתפים.

הקבוצה נפגשת בנס ציונה, למשך שעה וחצי בימי רביעי בין 20:30-22:00 והיא איננה מוגבלת במספר פגישות.

מספר המקומות מוגבל. הקבוצה תכלול לכל היותר 8 משתתפים.

מתאים מאוד לאנשי טיפול. מתאים גם למי שנמצא במקביל בטיפול פרטני או כטיפול המשך.

פגישת היכרות ללא תשלום.

מחכה לכם

דור

על תהליך ההפניה לטיפול

Mon, 08 Jul 2019 15:45:15 GMT

מחשבות על תהליך ההפניה לטיפול

ועל מערכת היחסים המשולשת בין הפונה, המתווך והמטפל

POST AUTHOR

ברצוננו להתבונן במערכת היחסים המשולשת שבין אדם הפונה לטיפול, הגורם המתווך שמפנה אותו למטפל, והמטפל המקבל את הפנייה*. תהליך ההפניה לטיפול לא קיבל הרבה התייחסות בספרות, למרות שהוא נפוץ ביותר בארץ ובעולם. ההפניה לטיפול נעשית על פי רוב על ידי מקורות שונים, ולאו דווקא על ידי גוף מאורגן שזו סיבת קיומו. למשל, מטופלים רבים מופנים על ידי מכר שממליץ על מישהו שהוא מכיר או שמע עליו, על ידי רופא או איש מקצוע אחר, או דרך מטפל שהפונה יצר אתו קשר אך אין לו אפשרות לקבלו ומפנה אותו לקולגה. במכונים ומרכזי טיפול נהוג שהמזכירות מנהלת את מערך ההפניות או שמטפלים מעבירים את הפונים זה לזה, לעתים קרובות מטפל ותיק יותר מפנה למטפל צעיר. בארץ קיימים עסקים קטנים, אשר מתמחים בהפניית מטופלים למטפלים. במאמר זה נתמקד בסוג זה של מתווך. דהיינו, באדם שעוסק בהפניה באופן מקצועי והקשר שלו עם הפונה ועם המטפל הוא מתוקף תפקידו ככזה.

ההחלטה לפנות לעזרה מקצועית בתחום הנפשי איננה קלה לרוב האנשים. היא מלווה הרבה פעמים בהתלבטויות קשות. הפונה חווה מצוקה שאיננה תמיד ברורה לו ועלולה לעורר בושה, מבוכה או אשמה. הוא לא תמיד יודע מהו הנושא שסביבו הוא פונה, או איך להסביר את עצמו. הוא עשוי לתהות מהו הטיפול המתאים לו, מי יכול לעזור לו, האם זהו הזמן הנכון לפנות, האם מה שהוא חווה הוא יוצא דופן או מוזר והאם מישהו יוכל באמת להבין אותו או לקבל אותו באופן לא שיפוטי. בתוך סבך השאלות, האפשרות להתייעץ עם מתווך מקצועי נראית לרבים כשלב מקדים שיכול לתת מענה לחלק מן התהיות ואף לספק הקלה מידית.

ברמה המעשית, אנשים נעזרים במתווכים לטיפול פסיכולוגי מסיבות שונות: הם לא מכירים מטפלים מתאימים; לא יודעים כל כך איך למצוא מטפל דרך האינטרנט; לא בטוחים שידעו לבחור מתוך מגוון האפשרויות; חוששים שהם לא מבינים את הקודים של השיחה עם מטפל (מה מספרים, כמה זמן מדברים, מי לוקח אחריות על השיחה); לא יודעים מהו המחיר המקובל בשוק ואיך מנהלים את המשא ומתן על תנאי הטיפול; וכדומה.

הגורם המתווך הוא אמנם איש מקצוע, אך עדיין איננו המטפל עצמו ולכן נתפס כפחות מאיים. השיחה אתו פחות מחייבת ואיננה דורשת אינטימיות. הפונה יכול לספר על עצמו בדרגת החופש המתאימה לו ולבחור אם להזדהות באופן מלא או חלקי. בשיחה עם המתווך, הפונה מרגיש מידה של שליטה, כי הוא הלקוח ויכול להציב תנאים ולדרוש את השירות הכי טוב ואת ההפניה הכי מתאימה. לצד זאת, הוא זקוק לעזרת המתווך לקחת החלטה. הפנייה למתווך מאפשרת דחייה של ההחלטה להיכנס לטיפול וישנה ציפייה לפעמים שהמתווך יעזור לו לקבל את ההחלטה הסופית. חשוב לזכור שמדובר בהשקעה כלכלית ונפשית משמעותית מצד המטופל.

סוגים של פניות לטיפול – פניות "טובות" ופניות "סימפטומטיות"

אנו מציעים הבחנה בין שני סוגי פניות. פניות טובות הן פניות של אנשים אשר "מחוברים" למצוקה שלהם, כלומר מזהים אותה, חווים קשיים רגשיים או בעיות תפקוד, ומודעים לצורך שלהם בעזרה מקצועית. אנשים שיש להם רצון בעזרה ותקווה שיקבלו אותה, ואשר השלימו עם העובדה שיצטרכו להשקיע עבור העזרה בכסף, בזמן, במשאבים נפשיים ובהתמסרות מסוימת לתהליך שעלול להיות מורכב רגשית, הם אנשים שבסיכוי גבוה ימצאו מטפל וימצאו את עצמם בתוך זמן קצר בטיפול.

מאידך, מעשה הפניה לעזרה נפשית עשוי לעתים להיות בעצמו סוג של סימפטום. סימפטום הוא סוג של שפה התנהגותית שהאדם לא מבין אותה בעצמו. הסימפטום הוא הדרך של האדם לבטא ולנסות לתקשר את צרכיו, מכאוביו ורגשותיו ובו זמנית להסתיר אותם מאחרים ומעצמו. כאשר הפניה לטיפול היא פניה "סימפטומטית" , פירושו של דבר שהפונה מטפח בתוך עצמו אמביוולנטיות לגבי הכניסה לטיפול. כלומר, הוא מכיל קונפליקט פנימי בין הרצון לעזרה (להבנה) ולשינוי לבין הרצון להימנע משינוי פנימי אמתי או מהכרה בתכנים מסוימים הקשורים לבעיה שלו ואשר מאיימים לעורר אצלו כאב נפשי ורגשות קשים. הצורך להימנע מכאב נפשי הוא צורך הישרדותי חזק שיש לכבדו ולהקשיב לו.

איך מבדילים בין השניים? הפונה יכול לשאול את עצמו האם הוא תופס את עצמו כסובל והאם הוא רואה את קשייו כבעיה מתמשכת החוזרת על עצמה שוב ושוב בסיטואציות שונות לאורך חייו. ואם התשובה לשאלות אלו היא חיובית, האם הוא מחפש שהשינוי יבוא מבפנים, מתוך עצמו, וישפיע על איך שהוא מרגיש ופועל בעולם. אם התשובה לשאלה זו גם היא חיובית, אז יש סיכוי שהוא אכן בשל לטיפול פסיכולוגי. פניות "סימפטומטיות" מאפיינות אנשים שמבקשים שינוי בחייהם בלי להכיר בסבלם או בכך שהבעיה היא מתמשכת ולא נקודתית בלבד, או אנשים שמחפשים שהסביבה תשתנה ולא מעוניינים להשתנות בעצמם.

מתווכים ומטפלים צריכים לפתח הקשבה מיוחדת כדי לזהות את טיב הפנייה. הקשבה לשאלות מסוימות של הפונה עשויה לסייע בכך. שאלות סימפטומטיות מעבירות את התחושה שהפונה מחפש סיבות למה לא כדאי לו להתחיל קשר טיפולי. למשל, הוא עשוי להתעקש, כבר בשיחה עם המתווך או בשיחת הטלפון הראשונה עם המטפל, לקבל תשובות לשאלות שמתאים יותר לברר אותן תוך כדי תהליך הטיפול, כמו שאלות העוסקות בהגדרה של סוג הבעיה שיש לו, במשך ובתוצאות הצפויות של הטיפול. הוא עשוי לבקש כבר בשלב זה להתייעץ לגבי מקרה או מצב מסוים ולבקש הנחיות לפעולה. בקשות שמטרתן לגייס את המתווך או המטפל לפעולה שיש בה חריגה מהמסגרת והתנאים של הטיפול, כגון בקשה להנחה או לשינוי בתדירות המפגשים הטיפוליים, גם הן מעלות חשד להתנהגות המשדרת אמביוולנטיות. שכן, לעתים בקשות אלו מבטאות קושי להתמסר, או להתאים את עצמם למסגרת, או ניסיון למתוח את הגבולות ולגרום לחוויה של דחייה, אם תיענינה בשלילה. שאלות מקדמות טיפול, לעומת זאת, מאופיינות בבוחן מציאות תקין והן חלק טבעי ומותאם לשלב הזה. שאלות כמו: איפה מתקיים הטיפול, מה מחירו והאם למטפל רקע וניסיון רלוונטי לנושא שבגללו הוא פונה.

כדי למנוע השקעה מיותרת של כל המעורבים ומצבים של אכזבה, דחייה וכדומה, חשוב לזהות פניות "סימפטומטיות" מובהקות כבר בשלב המקדים של ההפניה. מה עושים אם נדמה לנו שלפנינו פניה "סימפטומטית"? אפשר להתחיל משאלות ישירות לגבי הנכונות, היכולת והמוטיבציה של הפונה. לחלופין, אפשר לשאול האם יש התלבטות לגבי עצם הפניה, ומה היא. עזרה לפונה לבטא את ההתלבטות שלו ולגבש החלטה, גם אם זו תוביל לוויתור על הפנייה בשלב זה, היא לפעמים עזרה מאוד משמעותית ועשויה להיות העזרה היחידה שאנחנו יכולים לתת לו. פונים רבים מגיעים לבסוף לטיפול רק אחרי כמה סבבים של התייעצות ויצירת קשר עם מתווכים ומטפלים שאינם מבשילים לטיפול, ואחרי שהמצוקה שלהם מגיעה לרמה מספיק גבוהה או שמבשילה בהם ההכרה שאין מנוס עבורם מלהיכנס לתהליך מעמיק של התבוננות פנימה וחתירה לעבר שינוי אמתי.

שיחת הטלפון הראשונה בין המתווך לפונה בטלפון

כשהפונה מגיע למתווך מקצועי, הוא מרגיש שיש אוזן קשבת בצד השני של הקו. הוא יכול להסביר מדוע פנה, והמתווך מציע לו את ההתאמה הטובה תוך שהוא מרגיע אותו ומכין אותו לקראת ההליכה לטיפול. זהו לא רק תיווך בין הפונה והמטפל העתידי, אלא גם תיווך בין הדחפים, היצרים והמשאלות הכמוסות לבין מה אפשרי ומה לא אפשרי במציאות החיצונית. המתווך מייצג עבור הפונה את המציאות ועוזר לו להתאים את ציפיותיו.

לעתים נוצר בלבול בין המתווך לבין הפונה. כשהמתווך משדר אכפתיות רבה, עשויה להתעורר אצל הפונה ציפייה שהמתווך ידאג לו וישמור עליו וייצג אותו מול המטפל. פעמים רבות הנושא צף סביב בקשה להנחה במחיר או להתאמה של מסגרת הטיפול לאילוציו וצרכיו של הפונה (למשל סביב מועד ותדירות הפגישות). במקרים אלו יש סכנה להשפעה על היחסים הטיפוליים העתידיים ולהיווצרות חוויה של אכזבה אצל הפונה. חשוב להבין שאין זה תפקידו של המתווך לנהל מול המטפל משא ומתן עבור הפונה, וכי שאלות של מחיר, זמן המפגש ותדירות הן שאלות שהעיסוק בהן הוא כבר חלק מהטיפול.

בשיחה (או שיחות) עם הפונה, למתווך יש משימה חשובה, והיא להכין את המטופל לקראת השיחה הראשונה שלו עם המטפל. הכנה זו כוללת הנגשה של מידע בסיסי על מסגרת הטיפול ועל תהליך טיפולי. למשל, פונים מסוימים לא מבינים את החשיבות של יום ושעה קבועים ושל הגעה רציפה מדי שבוע ובזמן. אחרים זקוקים לכך שיעשו להם סדר לגבי אילו סוגי טיפול קיימים ולאילו בעיות וקשיים הם מתאימים. ניתן להתייחס למידע שנותן המתווך לפונה כאל התערבות השייכת לתחום הפסיכו-חינוכי (PSYCHO-EDUCATION). כלומר, המתווך מלמד את הפונה איך להתייחס לבעייתו ולפנייתו לעזרה מעמדה רגשית מרוחקת יותר, מתוך שיקול דעת ודרך מושגים משותפים ומקובלים בשפה ובחברה. הוא מספק לו מידע כללי ומסגרת חשיבה על תהליך הכניסה לטיפול, שיכולים להיות ספציפיים לבעיה שאתה הוא מתמודד אך ללא כניסה להסתעפויות הספציפיות של סבלו האישי, של אישיותו ושל ההיסטוריה הפרטית שלו.

אחריות המתווך היא לאסוף את מרב המידע הרלוונטי מן הפונה, לחפש מטפל שהסיכוי להתאמה טובה בינו ובין הפונה הוא הגבוה ביותר ולמסור לפונה את פרטי המטפל לצד מידע נוסף שיכול לסייע בעדו להתכונן בצורה טובה לטיפול. באחריות המתווך גם לדעת את גבולות הקשר עם הפונה ולהימנע מכניסה לאזורים "טיפוליים" או לייצר אצל הפונה ציפיות מוגזמות.

שיחת הטלפון הראשונה בין המטפל לפונה

שיחת הטלפון עם המטפל היא במובנים רבים כבר תחילת הטיפול. הטלפון הוא לא סביבת העבודה של המטפל, אך כבר בשיחת הטלפון הראשונה הוא מתחיל לבסס עם המטופל את מערכת היחסים ביניהם. בשיחה הזאת המטפל מזמין את הפונה לפרט מה הביא אותו לפנות, מה הוא צריך, ויכול בתשובה לפרט מה הוא יכול להציע לפונה ולחשוב האם יש התאמה בסיסית שמאפשרת להם לצאת לדרך ולקבוע פגישה ראשונה. אם המטפל מחליט לקבל את הפנייה, לרוב מתקיים שלב של הסבר על תהליך הכניסה לטיפול, דיבור ראשוני על מסגרת הטיפול וניסיון למצוא זמן שבו ניתן להיפגש כדי להתחיל את התהליך.

בין השאר, מטרת השיחה הראשונה בטלפון היא לבדוק אם הפונה רוצה באמת טיפול ובשל לכך, או שזאת פניה סימפטומטית. המטפל מברר עם הפונה מה הוא מבקש, ובודק אם הוא יכול להגדיר במילה או במשפט קצר מדוע הוא פונה. יכולת ההגדרה חשובה כדי להבין אם הבקשה לטיפול מאורגנת אצל הפונה במחשבתו. המטפל יעזור לפונה להבין האם יש לו רצון ותשוקה אמתית לטיפול והאם יכול לעמוד בתנאים שהמטפל מבהיר לו. קורה לעתים שהמטפל הופך להיות מתווך בעצמו כשהוא מבין שאיננו יכול לקבל את הפנייה, או איננו המטפל המתאים, או כאשר הוא מבין שהפנייה לעזרה מכוונת למקום הלא נכון והוא מפנה אותו למטפל אחר או לכתובת אחרת, כמו גורמי רווחה, בריאות הנפש, מיון פסיכיאטרי או אשפוז.

באחריות המטפל להבין ששיחת הטלפון הראשונה היא חלק מהטיפול ובונה כבר התחלה של יחסים אשר תהפוך לבסיס של היחסים הטיפוליים בהמשך, אם אכן הפנייה תבשיל לטיפול. עליו להיות מקצועי וקשוב ולעזור לפונה לנסח את פנייתו ולהבין אם הגיע למקום הנכון ואם הוא מוכן להתחיל טיפול. אחריותו ומחויבותו האתית של המטפל גם דורשת שיהיה כנה לגבי הכשרתו, מומחיותו והתאמתו לקבל את הפונה לטיפול, ושלא יימנע, מתוך שיקולים אישיים, להפנות את הפונה הלאה אם שיקול דעתו המקצועי מוביל אותו להבנה שזוהי המסקנה המקצועית הנכונה.

הערות מסכמות

תהליך ההפניה לטיפול הוא תהליך מורכב ורגיש, שאין עליו כמעט ספרות כתובה. זהו תחום שהידע והניסיון המקצועי בו מועברים ונלמדים בתור תורה-שבעל-פה. במאמר זה התמקדנו במספר היבטים נקודתיים בתוך ה"מטריקס ההפנייתי" (the Referral Matrix), כפי שמכנה זאת רוברט מולר (2017), באחד מן המאמרים הבודדים שפורסמו בנושא. במאמר זה, שאנו מאוד ממליצים לאנשי המקצוע (מתווכים ומטפלים) להכיר, מולר מתייחס למערכת היחסים המשולשת בין הפונה, המפנה והמטפל ולדינאמיקה המורכבת בין שלושתם. הוא מפרט מגוון מרכיבים מודעים ולא מודעים, גורמים אישיים וגורמים מערכתיים, המשפיעים על כל המשתתפים ועשויים להיות בעלי השפעה חזקה על תוצאותיו של תהליך ההפניה ועל הטיפול שעשוי להיוולד ממנו.

במאמר הנוכחי הדגשנו את ההבחנה בין פניות "טובות" לפניות "סימפטומטיות", התבוננו בשיחות הטלפון הראשונות בין הפונה והמתווך ובין הפונה והמטפל, וניסחנו את ההבנה שלנו אודות מוקדי האחריות העיקריים של המתווך והמטפל בשיחתם הראשונה עם הפונה. אנו מקווים שתרמנו להרחבת החשיבה על התהליך ולגיבוש תובנות ומושגים שיש בהם כדי לסייע לשלושת השותפים ב"מטריקס" (לפונה, למתווך ולמטפל) לקדם את התהליך לכיוון הרצוי.

* המאמר כתוב בלשון זכר, אך מתייחס לשני המינים.

Muller, R. (2017). The Referral Matrix: Its Unexamined Effect on Treatment. Contemporary Psychoanalysis, Vol 53, No. 3: 362-392.

תהליכים לא מודעים בין אנשים וחיות

Mon, 15 Apr 2019 15:01:43 GMT

אנשים, בעלי חיים ותהליכים בין-אישיים לא מודעים:

אינטר-סובייקטיביות בקשר אדם-חיה בטיפול הנעזר בבעלי חיים ומעבר לו

POST AUTHOR

האם בעלי חיים יכולים לקחת חלק בתהליכים בין-אישיים לא מודעים שעד כה נתפסו כנחלתם הבלעדית של בני האדם, כמו הזדהות השלכתית ואמפתיה? לשאלה זאת יש השלכות משמעותיות על החשיבה שלנו אודות טיפול הנעזר בבעלי חיים – ועל הרבה יותר מכך – אך היא לא זכתה עד כה לעיון מספק בספרות. במאמר זה נקשרים מושגים ותחומי ידע שונים, ביניהם נוירולוגיה, פסיכואנליזה ואתולוגיה, לטובת העשרה של התיאוריה אודות הקשר אדם-חיה. בפרט, נטען כי למערכות המוחיות של נוירוני מראה יש תפקיד חשוב בתהליכים לא מודעים כמו הזדהות השלכתית ואמפתיה, וכי התשתית המוחית המשותפת לבני אדם ולחלק מבעלי החיים מעידה כי יש לראות את בעלי החיים כשותפים פוטנציאליים לתהליכים אינטר-סובייקטיביים בטיפול ובכלל.

פורסם באתר פסיכולוגיה עברית.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רויטמן, ד. (2019). אנשים, בעלי חיים ותהליכים בין-אישיים לא מודעים: אינטר-סובייקטיביות בקשר אדם-חיה בטיפול הנעזר בבעלי חיים ומעבר לו. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/4/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית:

במאמר זה אבקש להניח בסיס לחשיבה בין-תחומית על הקשר אדם-חיה ואקשור לשם כך בין כמה מושגים ותחומי ידע שונים, ביניהם נוירולוגיה, פסיכואנליזה ואתולוגיה. המאמר בוחן את האפשרות של תהליכים בין-אישיים לא מודעים בין אנשים וחיות – תחום שעד כמה שידוע לי לא זכה עד כה לעיון – ומציע קריאת כיוון ומחשבות ראשוניות בנושא[1]. תיאוריה מקיפה על הקשר אדם-חיה נדרשת במיוחד למטפלים הנעזרים בבעלי חיים, ולכן דיון קליני-תיאורטי בנושא נועד בראש ובראשונה לסייע למטפלים אלו לבסס עמדה טיפולית איתנה, לגבות את עבודתם מבחינה תיאורטית, ולהנחות את הטכניקה הטיפולית והחשיבה הקלינית שלהם.

אפתח בהצגת תפקידם של נוירוני המראה במוח בתהליכים לא מודעים. ההתייחסות לתשתית מוחית זאת, המשותפת בין בני האדם לבעלי חיים (ולחלקם יותר מאחרים), תאפשר לבסס בהמשך את הטענה שהאחרונים עשויים לקחת חלק בתהליכים בין-אישיים לא מודעים שעד כה נתפסו כנחלתם הבלעדית של בני האדם. במיוחד אתמקד בהזדהות השלכתית ואמפתיה כתהליכים המתרחשים בין בעלי חיים לבין עצמם ובינם לבין בני אדם. בסיום אטען כי להיבטים אלו של הקשר אדם-חיה יש השלכות הרות חשיבות על היכולת לתפוס את בעל החיים כסובייקט ולפיכך על הטיפול הנעזר בבעלי חיים בפרט ועל מרקם החיים המשותף של בני אדם ובעלי חיים בכלל.

נוירוני המראה אצל בני האדם ואצל בעלי החיים

נוירוני מראה (mirror neurons) הם חלק מרשתות נוירונים שממוקמות באזורים מסוימים בקורטקס המוטורי במוח. הם שייכים לקבוצת נוירונים שנקראת "נוירונים מולטי-מודאליים" או "נוירונים פולי-מודאליים" (multimodal / polymodal neurons), המתייחדים ביכולת להגיב לגירויים בעלי אופנות חושית מגוונת – למשל גירויים ויזואליים, אודיטוריים, סומאטו-סנסוריים (תחושות גוף פנימיות), טקטיליים (מגע של הגוף עם העולם החיצוני) וכדומה. זאת בשונה מנוירונים אחרים במוח, שהם ספציפיים ומגיבים רק לגירוי מסוים מאוד, או בעל אופנות חושית מסוימת אחת. הגירויים שאליהם מגיבים נוירוני המראה קשורים לפעולות וכוונות של אחרים: כאשר אחר עושה פעולה בשדה הראייה שלנו ובמוקד תשומת הלב שלנו, מערכות המראה (mirror systems) ממפות אותה, כלומר יוצרות מודל פנימי באמצעות תבנית עצבית, ומייצרות אצלנו תגובה מנטאלית-גופנית תואמת שיכולה להתבטא ברגש, בכוונה ו/או בנטייה לפעולה. התגובה היא מעין חיקוי, בדומה למשחק מראה שבו עושים ומרגישים את מה שהאחר עושה ומרגיש – אך היא מתרחשת (בדרך כלל) באופן אוטומטי ומתחת לסף המודעות. תגובת החיקוי המנטאלית-גופנית לא תמיד מתממשת בפעולה, שכן מסלולים עצביים אינהיביטוריים (מעכבים) ומערכות מסדר גבוה יותר של עיבוד וקבלת החלטות מובילים לחיפוש של תגובה אחרת, המתאימה למצב הנתון יותר מאשר חיקוי.

פעולתם הייחודית של נוירוני המראה התגלתה באיטליה בשנות ה-80 של המאה הקודמת במעבדה שחקרה את פעולת המוח של פרימאטים (Di Pellegrino et al., 1992). החוקרים החדירו אלקטרודה משוכללת שניטרה את פעולתו של נוירון מסוים בקורטקס הפרה-מוטורי של קוף מקוק (או בשמו השני – רזוס). האזור הנחקר במוח של הקוף היה מקושר לתהליכי תכנון, בקרה וביצוע של פעולות, והכוונה הייתה לחקור את הבסיס המוחי לתהליכים אלו ולבחון מה קורה במוח לפני ותוך כדי ביצוע פעולות פיזיות. הנוירון שנחקר ירה בכל פעם שהקוף ביצע פעולה מסוימת (תנועה של אחיזה והושטת אוכל לפה); אך החוקרים הופתעו לגלות שהנוירון ירה גם כאשר קופים אחרים עשו את אותה פעולה – ואפילו כאשר החוקר עשה אותה. גילוי זה הוביל לאיתור וזיהוי נוירוני המראה, ולהופעה של אינספור מחקרים על הנושא. התרומה של המחקר על נוירוני מראה היא עצומה, ונוגעת בתחומים רבים, ביניהם פסיכולוגיה, אתולוגיה, סוציולוגיה ופילוסופיה.

גילויים של נוירוני המראה סימן כיוון לפתרון אחת הבעיות המורכבות שבהן נתקל האדם בניסיון להבין את עצמו ואת העולם – בעיית הקשר בין המציאות הפנימית של העצמי האינדיבידואלי (המזוהה בדרך כלל עם הגוף) לבין המציאות החיצונית הבין-אישית – או, במילים אחרות, בעיית הקשר בין ה"אני" וה"אחר". באופן ספציפי יותר, המדע התקשה עד כה להסביר מהו המצע הפיזיולוגי, הגופני-עצבי, שמאפשר את המעבר מייצוג של עולם העצמים, האובייקטים, לייצוג של עולם הסובייקטים, ושעליו מתבססת ההתנהגות החברתית האנושית, המהותית כל-כך לטבע האדם. הגילוי של נוירוני המראה הצביע על רכיב במוח שמתפקד כחוליית קישור בין אדם לאדם. הפסיכולוג ויקטור שרמר טוען כי בעולם של נוירוני המראה ומערכות המראה –

"הפרטים מתכווננים זה לזה ומיוצגים זה בתוך זה, בניגוד להנחה שהמיינד פועל בבידוד יחסי. [...] מערכות מראה הן התייחסותיות באופן מובהק, בהיותן חוליה מחברת בין העצמיים-הגופניים, ומצביעות על כך שהמיינד עשוי להיות חברתי באופן אינהרנטי ומקושר באופן אינטימי לסביבה ולהקשר הקבוצתי." (Schermer, 2010, p. 489; תרגום שלי, ד.ר).

במילים אחרות, נוירוני המראה הם איבר החישה והתקשורת בין העצמי של האדם לעצמי של האחר, שדרכם כל אחד מיוצג דרך ובתוך האחר לכדי יצירת רשת טרנס-פרסונאלית, שניתן להתייחס אליה כמיינד קבוצתי, או "מטריקס חברתי" (Foulkes, 1973). נוירוני מראה הם התייחסותיים מטבעם, וכנראה שמתפקדים כמערכות החישה והתקשורת הפיזיולוגיות הראשוניות (Schermer, 2010). הם החיווט המולד והבסיסי ביותר שמאפשר את יחסי האם-תינוק, את תהליכי ההתקשרות, את ההכלה ואת ההזנה הרגשית החל מהימים הראשונה לאחר הלידה וכן את כל תהליכי הלמידה שמקדמים התפתחות פסיכולוגית בהמשך החיים. אני מבקש להציע כי זהו בדיוק הרכיב המוחי שפעולתו מאפשרת תופעות שהפסיכואנליזה מתייחסת אליהן כתקשורת בין לא-מודע ללא-מודע, כגון אמפתיה והזדהות השלכתית.

אך לצד החיבור בין התיאוריה על פעולתם המוחית של נוירוני מראה לתיאוריות אודות העולם החברתי האנושי, מתבקש בעיניי לבחון גם את השלכותיה הנוגעות לקשר אדם-חיה: האם, למשל, בעלי חיים יכולים להפעיל נוירוני מראה אצל בני אדם? אם כן – באילו תנאים, ואילו מערכות מנטאליות מופעלות במצבים כאלו? האם גם במחיצת בעלי חיים מערכות המראה מפעילות תגובות מורכבות של רגש, כוונה ופעולה? האם מערכות המראה האנושיות מחווטות – בין אם באופן תורשתי או נרכש – לקבל וליצור תקשורת לא מודעת עם בעלי חיים? מהי רמת ההתפתחות והתפקוד של מערכות המראה אצל בעלי חיים שונים ביחס לבני האדם? מהי רמת האמפתיה שבעל חיים יכול לייצר, ומה המידה שבה יכולה להתחולל הזדהות השלכתית בין בני אדם וחיות? האם בעלי חיים יכולים לקחת חלק במיינד קבוצתי או במטריקס חברתי? ואם כן, במה השתתפותם דומה ושונה מזו של בני האדם?

ואמנם, גוף המחקר העצום שהצטבר ב-30 השנים האחרונות מצביע על מנגנוני המראה כעל המנגנונים המוחיים שמסבירים כנראה התנהגויות של חיקוי אצל בעלי חיים. נוירוני מראה נמצאו בין השאר אצל קופי מקוק ומרמוסט וכן אצל זנים של ציפורי שיר (Suzuki et al., 2015). אף שלא נעשו מספיק מחקרים ספציפיים בנושא, אפשר להניח שנוירונים כאלו נמצאים לכל הפחות אצל יונקים שמציגים התנהגויות חברתיות מורכבות, דפוסי התקשרות ויחסי משפחה וקהילה יציבים ומתמשכים. תצפיות על התנהגויות של בעלי חיים אלו מצביעות על תהליך ממושך של התפתחות הצאצא מוולד חסר ישע ובלתי מפותח עד הגעה לבגרות מינית ותפקודית שבו יש חלק מכריע למערכות היחסים עם ההורה (ועם בני משפחה או בני קהילה נוספים). חלק ניכר מהתנהגויות אלו מבוסס על למידה דרך חיקוי, אשר דרכה הצאצא לומד מהוריו ומפרטים נוספים בסביבתו הקרובה התנהגויות הקשורות לליקוט מזון או לציד, לטיפוח עצמי והיגיינה, להגנה עצמית וטריטוריאלית, לחיזור, לחיי משפחה ולהקה, ועוד. אפשר איפה להניח כי אצל יונקים חברתיים מבויתים, כגון כלבים, חתולים וסוסים קיימות רשתות עצביות של נוירוני מראה, אשר מתפקדות באופן דומה לאלו הנמצאות במוח האנושי. הנחה זאת מובילה לסברה כי לבעלי חיים מסוימים, חלק יותר מאחרים, יש גם יכולת מוחית לפתח אמפתיה בסיסית ולהשתתף בתהליכים בין-אישיים כמו הזדהות השלכתית.

הזדהות השלכתית ומערכות מראה אצל בעלי חיים

ביחס להזדהות ההשלכתית, אני מסתמך כאן על ההבנה המורכבת שמציע אוגדן, המכילה בתוכה תפיסות קודמות של המונח, שפיתחו קליין וביון (Ogden, 1979). לפי אוגדן, הזדהות השלכתית היא תהליך בין-אישי שמטרתו היא בו זמנית הגנתית (היפטרות מרגשות וחוויות לא רצויות) ותקשורתית. אוגדן מתאר שלושה מרכיבים בתהליך: (1) הפקדה (בפנטזיה) של חלקים בלתי רצויים של העצמי בתוך האחר, באמצעות מנגנון ההשלכה; (2) הפעלת לחץ על האחר, על ידי סמנים התנהגותיים, להזדהות עם החלקים המושלכים לתוכו ולפעול בהתאם; (3) עיבוד פסיכולוגי של החלקים המושלכים על ידי האחר באופן שמאפשר "עיכול", מטבוליזציה ודה-טוקסיפיקציה שלהם, אשר מאפשרים בתורם שינוי בהתנהגות שלו ו"החזרה" של חלקים אלו במצב "מעוכל" חזרה אל השולח. כתוצאה מתהליך זה, אם הוא מבוצע עד תומו באופן משביע רצון, זוכה האדם שהחל את התהליך להפנמה מחדש של החלקים המושלכים בצורה אינטגרטיבית ותקשורתית יותר. אני מבקש להציע כי מערכת המראה המוחית רלוונטית במיוחד לשלב השני, שכן תהליך החיקוי שמערכת זאת מפעילה היא רכיב מכריע בלחץ המופעל על האחר.

הזדהות השלכתית נתפסת בכתיבה הפסיכואנליטית כמרכזית בתקשורת האנושית וכצורה הפרימיטיבית ביותר שלה (Ogden, 1979). אולם לאור החיבור בין מושג זה לבין פעולתם של מנגנוני המראה, אבקש להציע כי הזדהות השלכתית (או חלקים ממנה) היא גם מרכיב בסיסי בתקשורת בין יונקים. אתן דוגמה: הכלבה שלי, שולה, היא כלבה של אנשים. בדרך כלל, אני מרגיש נוח לאפשר לבני אדם להתקרב אליה, כולל ילדים קטנים. היא נוחה לליטוף, רגועה בקרבת בני אדם ונוטה לתת אמון ולעורר אמון. אך כשאנחנו מטיילים ונתקלים בכלב אחר, בעיקר אם אין איתו היכרות מוקדמת, אני נדרך. לשולה יש סגנון לא יעיל של יצירת קשר עם כלבים אחרים. תיאור המפגש האופייני בינה ובין כלב חדש מדגים בעיני את מנגנון פעולתם של מנגנוני מראה במוח ואת התקשורת דרך הזדהות השלכתית בין בעלי חיים: שולה מראה סקרנות רבה כשהיא רואה כלב מרחוק. אם אני לא עוצר אותה, היא מכשכשת בזנבה ומתקרבת אליו בזהירות. ככל שהיא מתקרבת גובר בה גם פחד. כאשר היא יוצרת מגע ומרכינה את אפה כדי לרחרח אותו, גופה מתקשח ושערות עורפה סומרות ממתח, ציפייה, חרדה והתרגשות. היא דוחפת את אפה אל אחורי הכלב החדש בצורה גסה, שגורמת אי נוחות לרוב הכלבים, בעיקר הקטנים (שולה היא כלבת רועים מעורבת בגודל בינוני). התנהגותה משדרת גסות ושתלטנות והיא גוררת תגובות של בהלה ותוקפנות אצל כלבים רבים, אפילו כאלו שבדרך כלל נוטים להיות חברותיים ונינוחים ליד בני מינם. כתוצאה מכך, הכלב השני נרתע לאחור, שריריו מתכווצים בהתגוננות, הוא משמיע נביחת אזהרה ומסתובב עם פניו לכיוונה של שולה אשר הופכת בבת אחת לתוקפנית, חושפת שיניים ופולטת נביחה רועמת. משם זה עלול להידרדר בתוך שניות למאבק אלים, שבו שני הכלבים מתנפלים זה על זו בחמת זעם.

אז מה קרה פה? איך הפך מפגש ידידותי לקרב אכזרי? אפשר לחשוב על דפוסי יצירת קשר, מעין "יחסי אובייקט" אצל כלבים, שבהם הציפיות יוצרות מציאות ("נבואה שמגישה את עצמה"). שולה מצפה לתגובה תוקפנית, מכינה עצמה אליה ובכך למעשה יוצרת אותה אצל הכלב השני. הדריכות של גופה ושל שריריה, סימור השיער ונוקשות הגוף ויצירת המגע המהיר באופן שחודר למרחב האישי של הכלב האחר באופן גס – כל אלו הם סימנים שהכלב השני קולט ומגיב אליהם. ברמה של מערכת העצבים של הכלב השני, אפשר לשער שנוירוני המראה שפועלים כל הזמן ברקע מתחילים לייצר מודלים של התנהגות תוקפנית ומאיימת מלווה בפחד. מודלים אלו מעדכנים את תפיסת המציאות של הכלב השני לגבי מאפייניה של שולה, פעולותיה, כוונותיה והרגש שמאחוריהם, ודרכי הפעולה האפשריות בתגובה, ומפעילים מסלולים עצביים במרכזים המיועדים לעיבוד ולקיחת החלטות. אך במקביל להפעלה של מרכזי העיבוד המורכבים יותר, לפי תיאוריית מנגנוני המראה, המודלים שמיוצגים על ידי רשתות נוירוני המראה מפעילים באופן ישיר ומיידי גם מצבים מנטאליים-גופניים שמחקים את אותה התנהגות-כוונה-רגש שהכלב מזהה אצל שולה. מכאן, שמה ששולה עושה, בלי לדעת זאת, הוא "להדביק" את הכלב השני בחוויה המפוחדת-תוקפנית ולעורר בו נטייה חזקה להתגונן ולהיכנס לעימות אלים. תגובתו של הכלב השני, שהיא בעצם תמונת מראה של שולה עצמה, מפעילה בתורה נוירוני מראה במוחה של שולה, שמדביקים אותה עצמה באותו הלך רוח ואותה נטייה לפעולה, כך שתוקפנותה וחרדתה מתעצמות ומתחיל להיווצר מעגל אכזרי של אלימות שיוצא מהר מאוד משליטה.

מצפייה חוזרת בדפוס יצירת הקשר של שולה הכלבה עם כלבים שאיננה מכירה, כולל הרגש שהיא מפגינה, ההתנהגות שלה והכוונה שהיא מתקשרת בהתנהגותה, אני מסיק את ציפיותיה לתגובה תוקפנית ולעימות. אני מבין שיש בה סקרנות ופחד, לצד מוטיבציה ליצירת קשר ולמעורבות באינטראקציה. היא לא מבינה שהיא חווה כרגע זיכרון; זו הדרך שבה היא מבינה את העולם, ובשבילה זה ברור שהכלב השני יגיב בתוקפנות ושצפוי לה כאן עימות, שאליו היא משתוקקת וממנו היא גם חוששת. אם כן, יש לנו כאן את השלב הראשון בתהליך ההזדהות ההשלכתית, שבו שולה, מתוך עולם יחסי האובייקט שלה, משליכה לתוך הכלב השני חלקים המתעוררים בה, ומצפה לפגוש בו עוינות תוקפנית ופחד, אולי יחד עם סקרנות ורצון ליצירת קשר[2]. כעת מתרחש השלב השני. בהתנהגותה, שולה מעוררת בכלב השני את אותם מצבים מנטאליים-גופניים-התנהגותיים שהיא משליכה לתוכו ב"פנטזיה" ומצפה לפגוש אצלו. נוירוני המראה במוחו יוצרים מודלים של פעולה-כוונה-רגש אשר מדביקים אותו באותו הלך רוח שהוא רואה, שומע ומריח אצל שולה, ודוחפים אותו לפעולה בהתאם להלך רוח זה. מאחר שהוא פועל אינסטינקטיבית בתמונת מראה לשולה, הוא מפעיל מולה תהליך דומה של הזדהות השלכתית ונוצר אותו מעגל אכזרי של הסלמה.

בדוגמה זאת אפשר לראות תהליך של הזדהות השלכתית שלא השלים את מהלכו באופן הרצוי: שני השלבים הראשונים אמנם התרחשו, אך הכלב השני לא הצליח לנטרל את ה"רעלנים" שהופקדו בתוכו בצורה של פחד גולמי ודחף תוקפני, ונאלץ לפעול מתוכם. למעשה, הוא הגיב בהפעלת הזדהות השלכתית מצידו, ובכך הסלים את העימות במקום להחלישו. עולה השאלה – האם בין כלבים יכול להתרחש תהליך ההזדהות ההשלכתית השלם? האם השלב השלישי המביא את התהליך להשלמה מיטיבה אפשרי עבורם? בהקשר זה אני נזכר בכלב אחר שיוצא לשולה ולי לפגוש מדי פעם בשיטוטינו, גולדן רטריבר גדל גוף ונוח באופיו בשם סימבה, אשר לא נדבק משולה בחרדה ובתוקפנות שלה. סימבה נשאר רגוע, ומגיב לגישושיה העצבניים של שולה באדישות מהולה בגוון משחקי, כמעט משועשע, כמו הייתה גור שובב ובלתי מזיק. בנוכחותו היא נרגעת ויכולה להתפנות למשחק. ניכרת היכולת של סימבה לעבד את המצב המנטאלי שהיא מעוררת בו, לעכב את התגובה ולהמיר את החוויה באופן שניתן לקרוא לו סובלימטיבי (מעודן). כלומר, הוא מצליח לעשות מטבוליזציה של החומרים המופעלים בתוכו ולהחזיר, דרך התנהגותו, את החומרים הללו בצורה אחרת, מעודנת, או עם "פרשנות" חדשה.

לפי הגישה שאני מציג, הפרשנות של סימבה היא חלק מהדרך שלו לייצג יחסים עם כלבים אחרים, לצפות לתגובות מסוימות במצבים מסוימים, והיא נובעת מהזיכרונות האימפליציטיים שלו מיחסיו הראשוניים עם כלבים אחרים או עם הדמויות המטפלות מתקופת ינקותו. במפגש עם שולה, מנגנוני המראה שלו והמסלולים העצביים שדוחפים לחיקוי המצב המנטאלי שלה מדוכאים על ידי מסלולים אינהיביטוריים, מעכבים, שמאפשרים למערכות עיבוד מפותחות יותר להיכנס לפעולה ולמערכת קבלת ההחלטות לבחור דפוס תגובה יעיל יותר.

מעניין לראות איך הפרשנות השונה של סימבה למצב, שמתבטאת בהתנהגותו, משנה גם את החוויה של שולה, שנוירוני המראה שלה מפעילים בה מצב מנטאלי משחקי ושובב, והרבה פחות חרד ותוקפני. כששולה נמצאת עם סימבה, היא מתנהגת ממש כמו גורה. יש לדעתי יסוד סביר להניח שגם אצל בעלי חיים, ביחסי הצאצא עם אימו, מתרחשים ללא הרף תהליכי הזדהות השלכתית מעין אלו, בהם האם קולטת ומתמירה מצבי חרדה ומתח למצבי רגיעה ומשחק – בדיוק כפי שהדבר מתרחש אינספור פעמים ביחסי הורה-ילד במין האנושי.

ראינו, אם כן, כיצד הידע שלנו על התנהגות בעלי חיים יחד עם תיאוריית נוירוני המראה מובילים אותנו לאפשרות לדבר על תהליכים בין-אישיים לא מודעים בקרב בעלי חיים, אשר דומים לתהליכים שהספרות הפסיכואנליטית מזהה בין בני אדם.

הזדהות השלכתית בין בעלי חיים אנושיים ולא אנושיים

הכרה בתהליכי הדהוד של מצבים נפשיים, בתיווכם של מנגנוני המראה, בין חיות אנושיות ולא אנושיות אינה מרחיקת לכת כפי שהיא נראית אולי במבט ראשון אם מביאים בחשבון את היכולת של נוירוני מראה לתווך אינטראקציה בין אנשים וחיות (מסוגים שונים), המוכרת לכל מי שבא במגע יומיומי עם בעלי חיים. הלוא גם בניסוי שבו התגלתה לראשונה מערכת המראה המוחית, קוף המקוק הגיב בירי של נוירוני מראה לתנועותיו של החוקר האנושי. לכך אפשר לצרף את התופעה המוכרת של משחקי חיקוי בין אנשים וחיות: כשאנחנו עושים תנועות מול הכלב, אנחנו מחקים אותו והוא מחקה אותנו; כך גם כשאנחנו משחקים בהשמעת צלילים עם ציפור, כל אחד בתורו. שמם של התוכי והקוף הפכו שם נרדף להתנהגות של חיקוי, ואף שהם בוודאי אינם המינים היחידים שישתתפו ברצון באינטראקציות הלוך-ושוב כאלו עם אנשים, נראה שהם זכו לשמם כמינים חקייניים בזכות הנטייה שלהם ליזום את משחק המראה ולחקות את ההתנהגות האנושית. באינטראקציה עם מינים אחרים נראה בדרך כלל כיוון הפוך – בן האדם מחקה חיה, ואז מעורר בה את התנהגות החיקוי ואת הדחף לתקשר[3].

אם כן, האם בין אדם וחיה יכולה להתקיים תקשורת בין לא-מודע ללא-מודע, הנשענת על התערבותם של נוירוני המראה בתהליך? במידה שהתשובה על כך חיובית, יש לכך השלכות משמעותיות על המשגת התהליכים המתרחשים בטיפולים רגשיים בעזרת בעלי חיים. אציג עתה דוגמה קצרה להמחשה. ג'יימס, בן למשפחת מהגרים מאפריקה, תלמיד כיתה ה', נמצא בטיפול רגשי בעזרת בעלי חיים. הוא הופנה לטיפול בגלל נטייה להתנגדות ומרדנות, קשיי הסתגלות למסגרת בית הספר, קשיי התארגנות וקשיי שינה. להלן מובאה מתוך פתיחתה של פגישה טיפולית, בה משתתפים ג'יימס, המטפלת והכלב שלה, דין:

ג'יימס נכנס לחדר ודין רץ בהתלהבות וקופץ עליו. ג'יימס נרתע, נראה מוסח, מרוחק, חסר חשק, מעט כעוס. הכלב נרגע, נעמד מולו ומכשכש בזנבו. ג'יימס פונה אליו, מלטף אותו בדממה ומתיישב.

מטפלת: מה שלומך היום?

ג'יימס: סתם. קצת עייף.

ג'יימס מספר למטפלת על הצגה שהראו לילדים בבית הספר. הדיבור שלו יבש והמשפטים קצרים. המטפלת שואלת שאלות והוא עונה במילה או שתיים. הוא אומר שהיה לו משעמם. הוא מסתכל על הכלב, שעסוק בינתיים בטיפוח עצמי, ומסמן לו בטפיחה על העורף. דין מזדקף בשמחה והם מביטים זה בזה לכמה שניות. דין לא מתאפק ומנסה ללקק את פניו של ג'יימס, שנרתע שוב.

ג'יימס: דין שמח, מה יש לו?

מטפלת: כן, הוא נח הבוקר ויש לו הרבה אנרגיה.

ג'יימס מבקש רשות לתת לדין חטיפים ומתחיל לתת לו פקודות והוראות תוך שהוא מנסה לפתות אותו בעזרת חטיפים. הוא מנסה לגרום לו לעבור דרך או מעל מכשולים והם מבלים דקות ארוכות במשחק זה.

אילו תהליכים בין-אישיים פעלו בין המטופל והכלב בפגישה זו? במפגש הראשוני ביניהם היה פער גדול בין רמות האנרגיה והגוון הרגשי שלהם. הם הגיבו זה לזה בדרכים שונות, והפעילו וויסות הדדי שהרגיע את שניהם. דין חדל מקפיצותיו אבל נותר מרוגש ונלהב במידה מתונה. הוא ריכך את מצב הרוח הזעפני של ג'יימס ומיקד את תשומת ליבו. משהו זז בתוך שניהם, במצב הנפשי שלהם, והדבר התבטא בשינוי התנהגותי. נראה שג'יימס ספג משהו מהשמחה שהפגין דין למראהו ומהחום שהוא ביטא כלפי הילד העצוב והכעוס. ג'יימס ביטא זאת בליטוף העדין שהעניק לדין ובנכונות לשתף את המטפלת בחוויה שעברה עליו מוקדם יותר באותו יום. דין, מצידו, ספג את הכבדות ואת המוסחות של ג'יימס ו"הוריד הילוך". באינטראקציה הקצרה הזאת, מבלי שהיה צורך במילים, כל אחד מהם שיקף משהו לאחר שהיה מעין מראה לחלק מסוים בחוויה שלו.

אפשר לראות את התהליך שהתרחש בין השניים כתהליך שבו כל אחד ייצג בתוכו, במצב הרגשי-התנהגותי שלו, חלק מן האחר, וכל אחד הפקיד משהו אצל האחר. לפי התיאוריה של נוירוני המראה, כל אחד מהם קלט משהו מהאחר בחושיו, ומערכות המראה שבמוחו שלו ייצרו מודל פנימי של הלך הרוח של השני. אותו הלך רוח הופעל עכשיו כמעין הדהוד פנימי, כך שהתחוללה אצל שניהם מעין מהילה בין המצב הראשוני שהביאו איתם למפגש לבין אותו חלק של האחר שהופנם. כך, בתחילת המפגש שתואר, הם יצרו יחד את אווירת העבודה בחדר כמעין ממוצע בין שני מצבי קיצון. כמו מהילה של מים קרים ומים חמים, שמווסתת את הנוזל לטמפרטורה פושרת. תהליך המהילה, או המיצוע, התרחש בתוך כל אחד מהם ובמרחב הבין-אישי שביניהם. ב"טמפרטורה" מתאימה זו היה ג'יימס מסוגל להיענות להזמנתה של המטפלת לשתף בהלך רוחו, דרך הסיפור על "ההצגה המשעממת".

האינטראקציה השנייה בין דין וג'יימס נפתחת ביוזמה של ג'יימס, שמבקש את תשומת ליבו של דין בטפיחה ובמבט, אשר מבטאים משהו שונה מאשר מה שמשדרת התנהלותו מול המטפלת. הכלב, שנענה בשמחה לקריאתו של הילד, מראה התעניינות ומישיר אליו מבט. עיניהם נלכדות לזמן מה. הבעת הפנים של ג'יימס, שנרשמת במערכות המראה במוחו של דין, משפיעה עליו. נראה שהיא מפעילה משהו בתוכו וטוענת אותו ברגש מסוים ובכוונה הולכת וגוברת, שבשלב מסוים מכריעה אותו לפעולה והוא מנסה ללקק את פניו של ג'יימס. את ההתרחשות הזאת אני מציע להבין במונחים של הזדהות השלכתית: השלב הראשון הוא הפנייה של ג'יימס לדין והניסיון שלו "לרוקן" (להפקיד) לתוכו מצב רגשי בלתי נסבל, שהוא לא מרשה לעצמו לבטא מול המטפלת. במגע ידו, בהבעת פניו ובמבטו הממושך, ג'יימס מפעיל לחץ על דין להתנהג בהתאם לתוכן הנפשי שמושלך לתוכו. דין לא מצליח להתאפק וחותר למגע מנחם ומלטף עם האדם שמולו. דין באותו רגע מרגיש צורך עז במגע ובהזנה רגשית מנחמת – צורך שהופקד בתוכו על ידי ג'יימס – והוא פועל בהתאם. בשלב הזה, השלב השלישי לפי אוגדן, הכלב מחזיר לילד משהו השייך לו: הוא מצליח לבטא בצורה ספונטאנית ואותנטית את שג'יימס מתקשה להרשות לעצמו לחוות ולהציג כלפי חוץ, בעיקר מול אנשים אחרים. כתוצאה מכך, ג'יימס הופך ער ל"שמחה" של הכלב, ומוצא בתוך עצמו חיבור לחלקים יותר תקשורתיים ותאבי חיים. מתעוררת בו יצירתיות ורצון לפעולה, והוא יוזם משחק עם הכלב שכולל תקשורת, הזנה ויחסי שליטה.

אמפתיה והקשר אדם-חיה

כדי לדון בשאלה האם ובאיזו מידה מסוגלים בעלי חיים לאמפתיה והאם יכולה להתקיים אמפתיה בין אדם וחיה, חשוב תחילה לעמוד על רכיבי האמפתיה השונים הנידונים בספרות ההתפתחותית. לפי המודל ההתפתחותי שמציע הפסיכואנליטיקאי וחוקר ההתפתחות שטרן, אמפתיה היא יכולת מפותחת יחסית שנרכשת רק כאשר ישנה כבר יכולת לרכישת שפה (Stern, 1985). לפי תפיסה זאת, האמפתיה תלויה בתהליכים קוגניטיביים ובמאמץ קוגניטיבי מודע ומחייבת יכולת מילולית – ולפיכך משתמע ממנה שלא סביר לחשוב על בעלי חיים כמי שחווים אמפתיה. אולם שטרן מתייחס גם לתהליך רלוונטי נוסף, העוסק בסוג אחר של אמפתיה המתרחשת באופן אוטומטי ומחוץ לטווח המודעות: לדבריו, תהליך ההתכווננות הרגשית (affect attunement) כולל ביצוע של פעולות המבטאות את האיכות הרגשית של מצב רגשי משותף לשני אנשים. היכולת ל"התכווננות רגשית" כפי ששטרן מתאר אותה – כלומר כתופעה קדם-שפתית לא מודעת – היא אולי ההיבט המיידי, הלא-מילולי והלא-מודע של האמפתיה; אפשר לפיכך לכנותה "אמפתיה מסדר נמוך"[4].

לדעתו של שטרן, שני התהליכים – הן אמפתיה והן התכווננות רגשית – נשענים על היכולת המתפתחת סביב מחצית שנת החיים הראשונה להדהוד רגשי (affect resonance). ההדהוד הרגשי מבוסס על יכולותיו החדשות של התינוק לקרוא סימני פנים, תנועות פה ותנועות ידיים ולקלוט את הגוון הרגשי המובע בהם, כמו גם להגיב למחוות האם בהדהוד של גוון רגשי זה על ידי סמנים התנהגותיים מקדימים (prefixes) כמו העוויות פנים וידיים לא רצוניות, כמו חיוך או עיוות של מצוקה (Wolf et al., 2001). התנהגויות אלו מכונות סמנים-מקדימים משום שהן מייצגות (מסמנות) חוויה רגשית ונטייה לפעולה, אך עדיין לא פעולה מכוונת. הן למעשה מחוות של קדם-פעולה. סמנים אלו נקלטים על ידי האם, אשר מגיבה אליהם, ובכך "סוגרת מעגל" של "דיאלוג פרימיטיבי". הדיאלוג הפרימיטיבי מבוסס על תנועת הלוך-ושוב של הדהוד רגשי, ומתואר כמרכיב הבסיסי של התקשורת האנושית. חוקר ההתפתחות טרברטן (Trevarthen, 1979) עשה שימוש במושג זה כדי לתאר את התקשורת הדיאדית האינטר-סובייקטיבית בין ילדים במחצית הראשונה של חייהם לבין סביבתם במונחים של מקצבים מוזיקליים ושל תיאום בין עוצמה, צורה ותזמון בין מחוות האם ומחוות התינוק (וראו גם: Padel, 1985).

הכישורים המתפתחים של המוח, ובפרט התפתחותן של מערכות המראה, הם המאפשרים לתינוק לקיים עם המבוגר הדהוד רגשי אוטומטי (Wolf et al., 2001) ולפתח על בסיסה יכולת ל"התכווננות רגשית" מיידית עוד לפני רכישת היכולת לקשב משותף, לתקשורת מכוונת, לרכישת שפה ולחשיבה סמלית[5]. זוהי התשתית ההתפתחותית להיבט המיידי של האמפתיה המיידית אשר מאפיינת לעיתים אינטראקציה בין בני אדם מבוגרים – מצב שבו אנחנו מושפעים פנימית, "מודבקים" כביכול, במצבו הפנימי של האחר, ומהדהדים את מצבו הנפשי[6]. אינטראקציה כזו, לפי הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה, היא לב ליבו של הקשר הטיפולי (ראו למשל: Maroda, 2002), אך גם ביחסים אחרים מתרחשת לא פעם התכווננות רגשית מעין זאת.

הזיהוי של היבט לא-מילולי זה של אמפתיה מאפשר להניח כי אף שלבעלי חיים אין יכולת מילולית, זנים מסוימים – בעיקר יונקים חברתיים מפותחים – מסוגלים גם הם להתכווננות רגשית עם בני אדם, כלומר לאמפתיה מסדר נמוך. ואמנם, אמפתיה מיידית מן הסוג הזה אותרה אצל בעלי חיים, כגון שימפנזים, אורנג-אוטן, כלבים, עכברים ואפילו תרנגולות[7] (Edgar, et al., 2011; Fraser, Stahl and Aureli, 2008; Koksi and Sterck, 2010; Langford et al., 2006; O’Connell, 1995; Ross, Menzler and Zimmermann, 2008; Silva and de Sousa, 2011).

חשבו לדוגמה על ילד המחבק כלב: על ההתגפפות ההדדית, הקולות הרכים של הילד, כשכושי הזנב, תחיבות החוטם, היד המלטפת, וכל שאר המחוות שדרכן הצמד מבטא זה כלפי זה חום, אהבה ורצון למגע. חשבו על ילד שמשחק משחקי אומץ עם חתול, מקרב את ידו מעל ראש החתול, נוגע ובורח, והחתול בהנאה מגורגרת משמיע יללת מחאה מפונקת ומנסה לפגוע בידו של הילד בכפה מכונסת ציפורניים. כמו מין קרב איגרוף "בכאילו" כזה. חשבו על כל הניואנסים רגשיים והמסרים העדינים המועברים ברגע שכזה בתוך הדיאלוג הפרימיטיבי שמתרחש בין השניים. קל לראות באינטראקציות אלו את ההדבקה הרגשית ואת חילופי המסרים הרגשיים, המבטאים התכווננות רגשית והבנה אמפתית הדדית. היכולת להתכווננות רגשית היא הבסיס ליכולת של בעלי חיים אלו להיות פרטנרים לתהליכים אינטר-סובייקטיביים בטיפול הנעזר בבעלי חיים. או בפשטות – להיות סובייקט.

בעל החיים כסובייקט בסיטואציה הטיפולית ובכלל

מהי סובייקטיביות? סובייקטיביות היא כמו זכות קדימה: לא מספיק לקחת אותה, צריך לקבל אותה. להרגיש סובייקט משמעו לקבל הכרה ככזה מסובייקט אחר. בריאות פסיכולוגית ורווחה נפשית קשורות בחוויית הסובייקטיביות של האדם, אשר תלויה בנכונות של הסביבה שלו להכיר בצרכיו וברגשותיו ולראות בו סובייקט (Hegel, 1807; Ogden, 1994). האפשרות לחוות את עצמך כסובייקט קשורה בחופש הפנימי לפעול באופן אותנטי ובאמונה ביכולת להשפיע על המציאות הפנימית והחיצונית. אלו נשענים על התפיסה של העצמי כבעל השפעה על אדם אחר, הנפרד ממני ונחווה כסובייקט בפני עצמו. בשלב זה ברצוני להציע הבחנה בין חוויה עצמית סובייקטיבית לבין היות סובייקט במובן התיאורי, שמשמעו להיתפס כסובייקט בעיני אחר, בהתבסס על מאפיינים מסוימים שאותם הוא תופס ומשייך להיות סובייקט. כלומר, יכול להיות מצב בו מישהו תופס אותי כסובייקט למרות שאני (עדיין) אינני חווה את עצמי ככזה.

בעלי חיים אינם בהכרח סובייקטים במובן החווייתי, כלומר הם לא בהכרח תופסים או חווים את עצמם ככאלו. אולם אפשר לראות בבעלי חיים כסובייקטים במובן התיאורי, כלומר כמי שנתפסים על ידינו כעונים להגדרה של סובייקט. שטרן מונה ארבעה מאפיינים של האחר שצריכים להתקיים כדי שנוכל לתפוס אותו כסובייקט (Stern, 1985): סוכנות (agency), קוהרנטיות (לכידות פנימית, עקיבות), אפקטיביות (affectivity, יכולת לבטא רגש) והמשכיות (קיום רציף בזמן). בעקבותיו, מאיירס זיהה שבעלי חיים חולקים איתנו את ארבעת המאפיינים הללו וכי עובדה זאת הופכת אותם לסובייקטים רלוונטיים להשתתפות ביחסים בין-אישיים (Myers, 1998). לטעמי, הדיון שהוצג לעיל בדבר תפקודי מוח ומנגנוני המראה בקרב בעלי חיים תומך בטענה זו. הוא מצטרף למאיירס בראייתו את בעלי החיים כסובייקטים בכך שהוא מבסס את ההבנה שלבעלי חיים מסוימים יש יכולת לבטא רגש, ואף לקחת חלק באינטראקציה בין-סובייקטיבית ולייצר התכווננות רגשית.

באופן טבעי, בזכות פעולת נוירוני המראה והדפוסים הבין-אישיים המופנמים, והודות למאפיינים של החיה עצמה, המטופל בטיפול הנעזר בבעלי חיים ייטה לראות בחיה סובייקט ברמה התיאורית, כלומר לתפוס אותה ככזו מנקודת מבט חיצונית. לפיכך, יהיה לו קל לו לייחס לה כוונות, רגשות ומצבים נפשיים וגופניים, באופן שמוכר לו מעולמו הפנימי ומיחסיו עם בני אדם. הוא ישליך לתוכה תכנים כאלו, באופן מודע ולא מודע, ואלו יתאימו יותר או פחות למאפיינים ולהתנהגות האמיתית שלה. אך כדי שהסובייקטיביות של בעל החיים תוכל לתרום להתפתחות הסובייקטיביות של המטופל נדרשת סיטואציה אינטר-סובייקטיבית, ולשם כך עלינו לתת מקום לסובייקטיביות של החיה בטיפול. איך מזמינים את הסובייקטיביות של החיה לתוך המרחב הטיפולי? נותנים לה "זכות קדימה": הדרך שבה המטפלת מתייחסת לבעל החיים, המקום שהיא נותנת לו במרחב הבין-אישי, משפיעים על יחסו של המטופל לחיה ועל הנטייה שלו להתייחס אליה כסובייקט ובמקביל משפיעים על החוויה של החיה בחדר ועל האופן בו היא משתתפת באינטראקציה הטיפולית.

חשבו למשל על מטופל שפוגש בחדר הטיפול בתוכי, שאותו הוא תופס כתוקפן ואת הציפורניים שלו כמסוכנות. מטופל כזה יצפה לחוש כאב ומצוקה ויירתע בפחד כשהתוכי יתקרב אליו וירצה לטפס לו על היד או על הכתף. אם המטפלת תתייחס בעיקר לפחד שלו, תרגיע אותו ותווסת את המגע שלו עם התוכי (למשל, "בוא ננסה יותר לאט, אין לך ממה לחשוש... אולי קודם על כפפה..." וכדומה), אולי הוא יירגע ויצליח "להתגבר על הפחד" ולחוות הצלחה וחיזוק של הביטחון העצמי שלו באופן רגעי, שיתרום לאומץ הכללי שלו להתמודד עם דברים מפחידים בחיים. עד כאן, במונחיו של ויניקוט, ההתייחסות לתוכי היא "התייחסות אובייקט" והתוכי נחווה כ"אובייקט סובייקטיבי", (Winnicott, 1969): עוד אין הכרה בו כ"אובייקט אובייקטיבי" ואין כלפיו יחס של "שימוש באובייקט".

ויניקוט (שם) הפנה את תשומת ליבנו לרגע ההתפתחותי המכריע של המעבר מהתייחסות אובייקט לשימוש באובייקט, שבו האחר, הנחווה כאובייקט סובייקטיבי (חלק מה"אני"), שורד את ההרס שלו (בפנטזיה) על ידי הסובייקט ומנכיח את קיומו כלא-אני, כאובייקט אובייקטיבי. ברצוני להציע שכאשר ה"אובייקט" הוא אדם אחר (או בעלי חיים), מיקומו כלא-אני, מחוץ לטווח האומניפוטנטיות של הסובייקט, מכשיר אותו בשלב הבא להיהפך גם הוא לסובייקט בפני עצמו (בעיני הסובייקט המקורי). תנועה זו תלויה לדעתי ביכולת של אותו "אובייקט אובייקטיבי" שהגיח במציאות החיצונית להיות בקשר אמפתי של התכווננות רגשית עם הסובייקט. אם האובייקט אכן מצליח לשמור את החיבור האמפתי עם הסובייקט (או לחדש אותו), הרי שהוא לא רק מוכיח את הישרדותו – אלא אף חושף את היותו אחר-דומה, בעל עולם פנימי משלו ומרכז נפרד של רצונות, רגשות, דחפים וכוונות. כך, הוא מופיע מחדש כסובייקט בפני עצמו ובתורו נותן הכרה לעולמו הפנימי של הסובייקט המקורי ומחזק את תחושת הסובייקטיביות שלו[8]. השיקום של ההתכווננות הרגשית (החיבור האמפתי) מעניק תחושה של הכרה הדדית במצבים הפנימיים בעצמי ובאחר. ברגע כזה, האחר משוקם ונבנה כסובייקט, בעל עולם פנימי משלו, והכרתו בעולם הפנימי שלי הופכת לאקט טרנספורמטיבי ההופך אותי לסובייקט בפני (ובעיני) עצמי.

עתה, נניח שהמטפלת תציג למטופל את התוכי בשמו ותתייחס לאופיו, להיסטוריה שלו ולתגובתו כלפי המטופל, תוך תמלול של רגשותיו וכוונותיו. למשל, היא תפנה אליו ותאמר, "שוקי, אתה מאוכזב שאלון [המטופל] פוחד להחזיק אותך על היד? אני יודעת כמה אתה אוהב שילדים נותנים לך לעמוד על היד או על הכתף שלהם. אני רואה שאתה לא מוותר, וממשיך לנסות. בוא תעמוד בינתיים על הכתף שלי, עד שאלון ירגיש לידך יותר בנוח ותוכל לעמוד עליו גם". כעת, הסובייקטיביות של שוקי התוכי תקבל מקום בחדר. אם הפנייה של המטפלת אל התוכי תלווה במבט, בטון מרגיע ובהושטת יד בטוחה, סביר שהיא תגרום לתוכי להירגע ולהגיב במחווה תקשורתית תואמת. כלומר, מוצגת כאן טענה נוספת, לפיה גם החוויה של בעל החיים משתנה בעקבות ההתייחסות אליו כסובייקט. הניסיון שלי מצביע על כך שפנייה אישית אל הסובייקטיביות של בעל החיים מעוררת אצלו מוטיבציה ליצירת קשר ולכינון אינטראקציה של הדהוד רגשי עם האדם שמולו. ההשערה שלי היא שההזמנה של בעל החיים להשתתף בתקשורת אינטר-סובייקטיבית מכוננת גם אצלו חוויה עצמית סובייקטיבית, בהתאם ליכולותיו לחוות חוויה שכזו.

למעשה, התערבות כזאת של המטפלת משנה את המבנה החברתי של המרחב הטיפולי – ממרחב שכולל שני סובייקטים ואובייקט, לכזה שיש בו שלושה סובייקטים, שיש ביניהם מרקם מורכב יותר של יחסים. במצב זה ישתפרו הסיכויים שהמטופל ישנה את יחסו כלפי התוכי ויתחיל גם הוא להכיר בסובייקטיביות שלו. להתנהגות של התוכי בתור סובייקט וליחס שלו כלפי המטופל יש משקל גדול יותר, כי היא משקפת (mirrors) למטופל משהו מעצמו. מאחר והתוכי הוא אחר, הוא יצור חי, חושב, חווה ומתקשר, הוא מסוגל ליצור תפיסה פנימית של המטופל ולהגיב אליו בהתאם לתפיסה זו. המטופל עכשיו יכול להתחיל להתעסק באופן שהוא נתפס על ידי התוכי, ותוך כדי כך לקבל הכרה בסובייקטיביות של עצמו ואף ללמוד על עצמו דברים חדשים, או כאלו שהוא מכיר באופן עמום ואינטואיטיבי אך עד כה לא היו לו מילים לבטא.

המילים של המטפלת הן גורם מתווך קריטי בנקודה זו: הן מחליפות ומדגימות את הפונקציה הרפלקטיבית, החסרה עדיין למטופל. הן מכינות את השטח לרכישת שפה רגשית ומכוננות מצב של הפניית קשב משותפת. הן מפרקות חלק מהמתח שבאוויר על ידי הקניית צורה מילולית-רעיונית למצבים רגשיים והפיכתם מחוויה שלא ניתן לחשוב אותה, שמאיימת להציף רגשית ונחווית כמאיימת, לחוויה שניתן לשאת אותה ואף לראות את הערך שלה כחלק מתהליך בין-אישי. ובנוסף, ההתערבות של המטפלת מסמנת למטופל דרך להחזיר לעצמו שליטה מסוימת (ובעיקר חוויית שליטה) על הרגשות שלו ועל כיוון ההתפתחות של היחסים שלו עם האחר.

ברצוני לטעון כאן שהפוטנציאל של בעלי החיים להפגין תכונות של סובייקט, אם המטפלת מגייסת אותו בצורה מושכלת לכינון אינטראקציות אינטר-סובייקטיביות הכוללות את בעלי החיים, הוא שמייחד את הטיפול הרגשי הנעזר בבעלי חיים משאר היישומים הפסיכותרפויטיים. התייחסות לסובייקטיביות של בעלי החיים מאפשרת הכרה באופן שבו הם משתתפים ביצירת השדה הבין-אישי בטיפול, ולוקחים בו חלק פעיל כסובייקטים המקיימים תהליכים בין-אישיים לא מודעים מורכבים בינם לבין עצמם ועם בני האדם (למשל מטפלת ומטופל). כסובייקטים, יש ביכולתם של בעלי החיים לעזור לבני האדם שעימם הם מתקשרים להפוך לסובייקטים בעיני עצמם ולבנות את העצמי שלהם. במובן זה, אפשר אף לומר שהטיפול בעזרת בעלי חיים ממקם את עצמו בין הטיפול הפרטני לטיפול הקבוצתי: בעלי החיים בטיפול הם לא רק מדיום ייחודי, בעל יתרונות מסוימים על פני מדיומים אחרים (Oren & Parish-Plass, 2013). הם משתתפים מלאים בקבוצה המקיימת רשת של תקשורת ויחסים בין כל חבריה, ואשר אחד (או יותר) ממשתתפיה האנושיים מוגדר כמטופל.

הערות סיכום

מאמר זה הוא טיפה בתוך שלולית קטנה אשר מתחילה להיקוות בתוך החלל הריק שמתבטא בחסרונה של תיאוריה בתחום הקשר אדם-חיה. למיטב היכרותי, הספרות בתחום זה דלה, במיוחד בכל הנוגע לתיאוריה הפסיכואנליטית ולחיבורים שלה למישורי דיון רלוונטיים אחרים. דיון בשאלה מדוע לא התבסס תת-תחום העוסק בקשר אדם-חיה מן הזווית הפסיכואנליטית ראוי למאמר משל עצמו, ולכן לא אעסוק בכך כאן. הרעיונות שפותחו במאמר הנוכחי רלוונטיים לכל מי שעוסק בקשר אדם-חיה, ובפרט למי שעוסק בטיפול רגשי באנשים במרחב טיפולי הכולל בעלי חיים. אני מקווה שהרעיונות הללו יתרמו להרחבת המחקר בנושא ולכתיבה רב-תחומית נוספת שתעשיר את החיבורים בין תחומי המחקר השונים ואת ההבנה אודות התהליכים הבין-אישיים הלא מודעים המתרחשים בין אנשים וחיות. לתיאוריה כזאת יכולה להיות גם תרומה פוטנציאלית למגוון תחומי מחקר ועיסוק נוספים, כגון התנהגות בעלי חיים, התערבויות שונות הנעזרות בבעלי חיים לרווחת האדם, גידול וטיפול בבעלי חיים בשבי, גידול חיות מחמד, ועוד.

מן הדברים שהוצגו למעלה נובעות כמה מסקנות. ראשית, עולה כי יש להטיל ספק בהפרדה הלשונית והמושגית בין בני אדם ובעלי חיים, בכל הקשור לתהליכים אישיים ובין-אישיים לא מודעים. בשפה המילולית מובלעות הנחות על העולם, שאם אנחנו לא מודעים להן עשויות להוביל אותנו לתפיסות מוטעות ולהנחות בעייתיות ביחס להבחנה בין בעלי חיים ולבני אדם. למשל, עצם ההבדל במונחים "בעלי חיים" ו"בני אדם" עלול לייצר בנו רתיעה קלה, גם אם לא מודעת, מיצירת השוואות בין שני מינים (species) אלו. התפיסה המושרשת בשפה ובתפיסת העולם הרווחת מייחסת עולם פנימי לא מודע, עשיר ברגשות, מוטיבציות, עמדות וכוונות, זיכרונות, חלומות, משאלות וציפיות רק לבעלי חיים מסוג אדם. אך למעשה, בני האדם גם הם בעלי חיים, וכמין אנחנו בנויים ופועלים ברמה הבסיסית בדומה למינים אחרים של בעלי חיים. מערכות המראה נמצאות בקורטקס המוטורי ועוסקות בתכנון, זיהוי ומעקב אחר התנהגויות ובחיקוי שלהן; תפקודן, לפיכך, איננו תלוי במערכות העיבוד הקוגניטיבי במוח או ביכולת לרכוש שפה או לפתח Theory of mind וחשיבה סמלית. מערכות המראה מופעלות מיידית כתוצאה מגירוי חושי רלוונטי וסוללות את הדרך להבנת הסביבה ולהשתלבות בה, טרם התפתחות מערכות העיבוד הגבוהות יותר. לפיכך, אין זה בלתי סביר להניח שגם בעלי חיים אחרים מסוגלים לאמפתיה, הזדהות השלכתית, ותהליכים בין-אישיים לא מודעים נוספים.

אני מאמין שככל המדובר בכישורים ויכולות (למשל מוחיות, גופניות או חברתיות), יעילה התפיסה האבולוציונית, שלפיה מינים שונים של בעלי חיים חולקים אלו עם אלו את אותם מרכיבים בסיסיים ונבדלים אלו מאלו רק במיקומם על הרצף ההתפתחותי. כך, גם ביחס לתהליכים בין-אישיים לא מודעים, ההבדל בין בני אדם לשאר בעלי החיים הוא הבדל כמותי, תפקודי, התפתחותי (אבולוציוני), אולי סגנוני – אך איננו הבדל איכותי ובוודאי שלא מהותי. במילים פשוטות, באופן עקרוני אנחנו שונים משאר בעלי חיים בכך שאנו מציגים רמת מורכבות גבוהה יותר של אותן יכולות, בהתבסס על אותם מבנים מוחיים ודפוסים חברתיים. ההבדלים בינינו לבין שאר היצורים החיים אינם תוצאה של "קפיצה קוונטית" אקראית או מתת אל, אלא הישג התפתחותי הדרגתי שהצטבר לאורך מאות אלפי שנים, תחת פיקוח הדוק של חוקי האבולוציה. אמנם, חלק מן ההישגים הללו הם מהפכניים מבחינה מעשית, כגון התפתחות השפה והיכולת להעביר רעיונות וליצור תקשורת ושיתוף פעולה בין פרטים בקבוצות גדולות (Harari, 2016). אולם גם להישגים אלו אפשר למצוא וריאציות בעולם החי, אשר מצביעות על כך שאנחנו לא לבד במרוץ. על כן, יש מקום לפתח שפה חלופית, המבוססת על תפיסה מעודכנת, לתיאור עולמם הרגשי והבין-אישי של בעלי חיים ולדיבור על הקשר הרגשי בין אנשים וחיות. לפסיכואנליזה יכול להיות תפקיד רב ערך בתהליך זה, בדומה לתפקיד שהיא מילאה וממלאת עדיין בעיצוב האופן שבו האנושות מבינה, חושבת ומדברת על העולם הרגשי והבין-אישי של בני האדם.

מסקנה נוספת היא שבעלי חיים משתתפים בתהליכים בין-אישיים לא מודעים בינם ובין עצמם וגם עם יצורים ממינים אחרים, כולל בני אדם, ושבמובנים רבים אפשר לראותם כסובייקטים הלוקחים חלק ב"מטריקס" החברתי (Foulkes, 1973). ההתבוננות על תהליכים אלו מבעד לעדשה של תפקודי המוח, ובמיוחד נוירוני המראה והמערכות המוחיות האחראיות על תפקודים רגשיים ובין-אישיים (ובראשן המערכת הלימבית), פורשת אופק מושגי חדש לתיאוריות על הקשר אדם-חיה. למשל, מסקנה זאת מובילה אותנו אל האפשרות לחשוב אחרת על המערכות החברתיות שאנחנו לוקחים בהן חלק ושכוללות בעלי חיים. בעלי חיים הלוא נמצאים היום כמעט בכל מקום: בבתי המגורים, במסגרות החינוך, במרחבים הציבוריים, ברחובות, בפארקים, בשמורות טבע, בסביבות עבודה מסוימות, בתעשיות, ועוד. כסובייקטים, המסוגלים להשתתף באינטראקציות רגשיות ובתהליכים בין-אישיים, לקחת חלק בהדהוד רגשי ובתקשורת של מצבים נפשיים, בעלי החיים הם למעשה חלק מהשדה האינטר-סובייקטיבי שבתוכו אנו חיים. הם איתנו בתוך המטריקס החברתי, מושפעים ממנו ומשפיעים עליו, ודרכו הם משפיעים עלינו ומושפעים מאיתנו. במקומות שבהם הסובייקטיביות של בעלי החיים מקבלת "זכות קדימה", כמו במקרה של חיות מחמד החיות עם המשפחה המאמצת שלהן, השפעות אלו חזקות במיוחד.

אחת השאלות המרכזיות שנשאלות בעקבות ההבנות שהוצגו נוגעת לדרכים לגייס היבטים אלו של הקשר אדם-חיה לטובתם המשותפת של האדם והחיה. במאמר זה ביקשתי להראות כי טיפול רגשי בסביבה של בעלי חיים הוא המקום האידאלי לחקור שאלות אלו וליישם את מסקנותיהן.

הערות

1. הפיתוח התיאורטי שאני מציע במאמר זה נובע ממסקנות שאליהן הגעתי בעקבות קריאת חומרים רלוונטיים ומניסיוני הקליני כמטפל בעזרת בעלי חיים, פסיכולוג קליני ומנחה קבוצות בגישת האנליזה הקבוצתית.

2. תיאור עניינים זה נשען כמובן על התפיסה שבדומה לבני אדם בעלי החיים פועלים מתוך סט של תפיסות מופנמות של יחסים וכי גם לבעלי חיים יש עולם של יחסי אובייקט, בו מיוצגות הציפיות של כל פרט לגבי דפוסי האינטראקציות עם האחר. לפי תפיסה זאת, הדפוסים המופנמים הללו הם תוצאה של התנסות חוזרת ומהווים זיכרונות אימפליציטיים (מרומזים, או מובלעים: implicit memories) המאוחסנים במערכת הלימבית במוח, במיוחד באמיגדלה ובהמיספרה הימנית (Badenoch & Cox, 2010). זיכרונות אימפליציטיים הם מודלים מנטאליים המכילים הנחות לגבי האופן שבו פועל העולם החברתי והם בנויים מתחושות, אימפולסים התנהגותיים, פרצי רגש, תפיסות של סכנה או ביטחון ודימויים חושיים חלקיים (הבזקי חוויה חושית – תמונה, ריח, צליל, מגע וטעם). הפעלה של זיכרונות אלו לא נחווית כהיזכרות באירוע (עם הקשר של מיקום בזמן, משך, רצף אירועים וכדומה) אלא פשוט כתפיסה של מצב העניינים, של "האמת" על המציאות הבין-אישית. כאשר זיכרון אימפליציטי מופעל, אין לנו חוויה של "אני זוכר ש...", אלא ידיעה ש"ככה זה".

3. כדי לא לחטוא בהכללת יתר או בהפשטת יתר חשוב לציין כי הנטייה של בעלי חיים ליצור קשר, התגובתיות התקשורתית שלהם ומגוון האינטראקציות שהם מקיימים עם בני אדם, כנראה אינן מבוססות כולן בהכרח על נוירוני מראה, וכי לא בכל האינטראקציות עם חיות קיים מרכיב החיקוי. עם זאת, ככל שהמחקר על מנגנוני מראה מתקדם, הולך ומסתבר שתפקידם של נוירוני המראה הוא קריטי ומרכזי ביחסים שבין בעלי חיים, כולל בני אדם.

4. קוהוט, אבי פסיכולוגיית העצמי, ראה גם הוא באמפתיה תהליך מודע בעיקרו, אך ציין כי אמפתיה יכולה להתרחש גם "בחטף ומחוץ למודעות" (Kohut, 1984, p. 174; תרגום שלי) – כלומר באופן לא מודע וללא מילים. היבט שני זה של האמפתיה לפי קוהוט רלבוונטי במיוחד לענייננו ותואם את ה"אמפתיה מסדר נמוך" שאותה מכנה שטרן "התכווננות רגשית".

5. לקראת סוף שנת החיים הראשונה, כאשר יכולות מוחיות נוספות מבשילות, מתחיל התינוק לזהות בצורה ברורה יותר "כוונות" של אנשים, ולייצר התנהגויות המבטאות רגש באופן מכוון. הוא מתחיל לשלוט במערכות המראה שלו ולהכפיף אותן לרצונו ולמערכות הפניית הקשב שלו. הדיאלוג הפרימיטיבי מתחיל לקבל אופי מכוון ומאורגן יותר. אז מתרחשת לראשונה תופעה בין-אישית חדשה – "קשב משותף" (joint attention), שבמסגרתה הדיאדה מסוגלת לתקשר אודות אובייקט שלישי. סימן לכך הוא היכולת של התינוק לעקוב אחר האצבע של האם ולהפנות את הקשב שלו אל האובייקט שאליו היא מצביעה. התפתחות זו היא קריטית, שכן לראשונה נוצרת האפשרות לתקשורת מכוונת, לגיוס מנגנוני המראה באופן מכוון ולהעברת רעיונות בין מוחות. הופעת הקשב המשותף היא כנראה רגע הלידה של היכולת לחשיבה סמלית ולרכישת שפה. רוב בעלי חיים, למעט אולי פרימאטים מסוימים בעלי מודעות עצמית, לא מסוגלים ליצור תקשורת מכוונת ולהשתתף באינטראקציה המבוססת על קשב משותף ונעדרים יכולת הסמלה ורכישת שפה. גם היכולת של יונקים חברתיים מפותחים (כגון כלבים, חתולים וסוסים) לקיים דיאלוג מורכב, הכולל העברה מכוונת של רעיונות מאחד לשני והבנה קוגניטיבית של מצבו של האחר (מנטאליזציה, או תיאוריה על הסובייקטיביות של האחר, כלומר Theory of mind) מוגבלת ביותר. לכן, אמפתיה במובן ששטרן מדבר עליה, או הסוג המודע והמכוון של האמפתיה לפי קוהוט, היא מעבר להשגתם.

6. מחקרים רבים (למשל: Hatfield, Cacioppo & Rapson, 1994) עוסקים במה שמכונה "הדבקה רגשית" (emotional contagion) או "מצבי רוח מידבקים" (contagious moods) – מושגים שגם להם רלוונטיות ניכרת לתהליכים שבהם עוסק מאמר זה.

7. יש לציין שלא כל בעלי החיים שמשתתפים במפגשים טיפוליים מסוגלים לאותה רמת מורכבות של הדהוד רגשי, ולא עם כולם אפשר להשיג התכווננות רגשית כה מדויקת. זו הסיבה שמטפלים רבים מעדיפים לעבוד עם כלבים על פני ארנבונים, למשל. ארנבונים יכולים לעורר רגשות רבים אצל הילדים, אך לא מסוגלים להדהד אותם חזרה במידה מספקת ולהתכוונן רגשית אל הילד. גם חיות אקזוטיות, מכרסמים ושאר היונקים הקטנים, רוב הציפורים וכמובן זוחלים, דו חיים ויצורי מים כנראה נעדרים את היכולת הזאת.

8. תהליך זה מהדהד את תפיסתו של קוהוט אודות הכשל האמפתי ותיקונו (Kohut, 1984).

מקורות

Badenoch, B. & Cox, P. (2010), Integrating Interpersonal Neurobiology with Group Psychotherapy. Int. J. of Group Psychotherapy, 60 (4) 2010.

Di Pellegrino, G., Fadiga, L., Fogassi, L., Gallese, V. & Rizzolatti, G. (1992). Understanding Motor Events: A Neurophysiological Study. Exp Brain Res. 1992;91(1):176-80.

Edgar J. L, Lowe J, Nicol C. J and Paul E. S (2011), Avian maternal response to chick distress. Proceedings of the Royal Society B.

Foulkes, S.H. (1948), Introduction to Group – Analytic Psychotherapy. In: Foundations of group analysis for the twenty-first century. Edited by Jason Maratos, NILGA/Karnac, 2015.

Foulkes, S.H. (1973), The group as matrix of the individual's mental life. In: L. R. Wolberg and E. K. Schwartz (eds.), Group Therapy - An Overview (New York: Intercontinental Medical Book Corpora¬tion).

Fraser O.N, Stahl D and Aureli F (2008), Stress reduction through consolation in chimpanzees. In: Proceedings of the National Academy of Sciences. 105(25):8557-62.

Harari, Y.N. (2016). Homo Deus: A Brief History of Tomorrow. Random House.

Hatfield, E., Cacioppo, J., & Rapson, R. L. (1994), Emotional Contagion. New York: Cambridge University Press.

Hegel, G.W.F. (1807), Phenomenology of the Spirit, translated by A.V. Miller with analysis of the text and foreword by J. N. Findlay. Oxford: Clarendon Press (1977).

Kohut, H. (1959), Introspection, Empathy, and Psychoanalysis. An Examination of the Relationship between Modes of Observation and Theory. Journal of the American Psychoanalytic Association , 7 : 459-483.

Kohut, H. (1984), How Does Analysis Cure? Ed. A. Goldberg & P. Stepansky. University of Chicago Press.

Koksi S.E and Sterck E. H. M (2010), Empathic chimpanzees: A proposal of the levels of emotional and cognitive processing in chimpanzee empathy. The European journal of developmental psychology, Vol. 7, no 1, 38-66.

Langford D. J, Crager S. E, Shehzad Z, Smith S. B, Sotocinal S. G, Levenstadt J, Chanda M. L, Levitin D. J and Mogil J.S (2006), Social Modulation of Pain as Evidence for Empathy in Mice. Science, Vol. 312 no. 5782 , 1860-1861.

Maroda, K. (2002) No Place to Hide: Affectivity, the Unconscious, and the Development of Relational Techniques, Contemporary Psychoanalysis, 38:1,101-120.

Myers G. (1998), Children and animals: Social development and our connections with other species. Boulder, Colo. Westview Press.

O’Connell S. M (1995). Empathy in chimpanzees: Evidence for theory of mind? Primates, Volume 36, Number 3, 397-410.

Ogden, T. (1979), On Projective Identification. Int. J. of Psycho-anal., 60, 357-373.

Ogden, T.H., (1994), Subjects of Analysis, New York: Aronson.

Oren, D. & Parish-Plass, N. (2013), The Integration of Animals into the Therapy Process and its Implications as a Unique Medium in Psychotherapy. In: Animal-Assisted Psychotherapy. Ed. Nancy Parish-Plass. Purdue University Press.

Padel, J. (1985), Ego in Current Thinking. International Review of Psychoanalysis, 12: 273-283.

Ross M. D, Menzler S and Zimmermann E. (2008), Rapid facial mimicry in orangutan play. Biology Letters, vol. 4 no. 1, 27-30.

Schermer, V. L. (2010), Mirror Neurons: Their Implications for Group Psychotherapy. Int. J. of Group Psychotherapy, 60 (4) 487-513.

Silva K and de Sousa L (2011), ‘Canis Empathicus’? A proposal on dogs’ capacity to empathize with humans. Biology Letters.

Stern, D. N. (1985), The Interpersonal World of the Infant: A View from Psychoanalysis and Developmental Psychology. Basic Books, New York.

Suzuki, W., Banno T, Miyakawa, N., Abe, H., Goda, N. & Ichinohe, N. (2015), Mirror Neurons in a New World Monkey, Common Marmoset. Front. Neurosci. 9:459.

Trevarthen, C. (1979), Communication and Cooperation in Early Infancy: A Description of Primary Intersubjectivity. In: M. Bullowa (ed.), Before Speech: The Beginning of Interpersonal Communication. Cambridge University Press.

Winnicott, D.W. (1969), The Use of an Object. International Journal of Psycho-Analysis, 50:711-716.

Wolf, N. S., Gales, M. E., Shane, E. & Shane, M. (2001), The Developmental Trajectory from Amodal Perception to Empathy and Communication: The Role of Mirror Neurons in This Process. Psychoanalytic Inquiry, 21 (1): 94-112.

אין אני !?! המכה הרביעית לאגו האנושי

Fri, 28 Dec 2018 15:34:14 GMT

תיבת נוח כטיפול בעזרת בעלי חיים בפינת חי

POST AUTHOR

במאמרו משנת 1917, פרויד מתאר 3 מכות שספגה האהבה-העצמית האנושית. הוא טוען במאמר זה שהתפתחות המדע הובילה לגילויים שהנחילו 3 מכות קשות לתפיסה העצמית המגלומאנית של האדם, אשר במהלך התפתחות התרבות התרגל לחשוב על עצמו כעל אדון ומרכז העולם וכנזר הבריאה. לאור התפתחויות במדע ובתחומי מחקר ופרקטיקה נוספים, נראה כי אנחנו עומדים בפני מהפכה נוספת, שמאיימת להחטיף אגרוף רציני בבטן הרכה של הנרקיסיזם האנושי.

שלושת המכות

פרויד מזכיר לנו שמחקריו של האדם בתרבות העתיקה אודות טבע האדם ומקומו בעולם, אשר התבססו ושאפו להתאים עצמם לתפיסתו החושית והאינטואיטיבית את העולם ואת עצמו, הובילו אותו להאמין שהוא אדון הבריאה, השליט של גופו ושל מחשבותיו ודחפיו, המושל על עולם החי והצומח ושמקום מושבו, כדור הארץ, הוא מרכז העולם שסביבו סובבים שאר גופי השמיים וכוכבי הלכת.

ואז התחילו לנחות המכות:

מחקריהם של הפיתגוראים, במאה ה-3 לפנה"ס, ואחרים אחריהם, ובראשם קופרניקוס (אשר שמו הפך למייצג של המהפכה התפיסתית הזו), הובילו את האדם להכרה הכואבת כי הוא אינו מונח במרכז הקוסמוס וכי הגוף השמימי שבו הוא שוכן איננו הגדול ביותר מבין הגופים השמימיים ואף לא קרוב לכך. נחתה עליו ההבנה כי השמש גדולה בהרבה מכדור הארץ ואינה סובבת סביבו, אלא להיפך. הוא נוכח שיחד איתו סובבים סביבה כוכבים נוספים, חלקם גדולים מכדור הארץ, ושכל מערכת השמש כולה אינה אלא גרגר ביקום אינסופי ובו אינספור מערכות שמש נוספות.

הכרה זו הייתה המכה הראשונה לתפיסת העולם היומרנית של האדם, ואותה פרויד מכנה "המכה הקוסמולוגית".

במאה ה-19, צ'ארלס דרווין וחוקרים אחרים ביססו תפיסה חדשנית אודות ההתפתחות של הזנים השונים בעולם החי, אשר זכתה לשם "תורת האבולוציה". לפי תפיסה זו, שקיבלה מיד תיקוף מסיבי על ידי אינספור מחקרים וראיות, המינים השונים של בעלי החיים הסתעפו והתפתחו כולם בהתאם לאותה מערכת חוקים מתוך יצורים חד-תאיים עתיקים. תיאוריית האבולוציה אפשרה לראשונה לעקוב לאחור אחר התפתחותו של כל מין (species) ולזהות במידה משתנה של וודאות גרסאות קודמות שלו. בנוגע לאדם, השלכותיה של התיאוריה הזו היו שהאדם התפתח ממיני אדם קדומים יותר, הקרובים "משפחתית" למינים שונים של פרימאטים, וכן שהאדם חולק עם מינים אלו ועם בעלי חיים בכלל מערכות גופניות ותפקודים רגשיים והתנהגותיים רבים.

תפיסה זו התנגשה עם התפיסה השלטת באותו זמן, אשר תפסה את האדם כבעל נשמה אלמותית ותבונה, שחסרים לבעלי חיים, וראתה את האדם כנזר הבריאה וכיצור דמוי-אלוהי שנברא כדי לשלוט בעולם החי. את המכה השנייה לאגו האנושי מכנה פרויד "המכה הביולוגית" .

התפתחות הפסיכואנליזה החל מסוף המאה ה-19, בהובלתו של פרויד, הובילה למכה שפרויד האמין שהיא הפוצעת ביותר לנרקיסיזם האנושי. הגילוי של הלא מודע ושל הכוחות הפועלים בו, אשר חומקים מידיעת האני ועולים עליו בכוחם, אתגרו את האמונה שהאני הוא השליט בביתו שלו, כלומר בגופו ובנפשו. בניגוד לתפיסתם של הפילוסופים המובילים היוונים והמודרניים, פרויד הראה שהתבונה, כוח המחשבה וההיגיון, שיקול הדעת ותפיסת המציאות, אינם המרכיבים המהותיים היחידים לאדם ובמקרים רבים כלל אינם שולטים בכיפה. בתיאוריית הליבידו שלו, למשל, הוא הראה איך דחפים מיניים המחפשים פורקן יכולים להתקיים במסווה ולעקוף את הגנות האגו במגוון דרכים מתוחכמות, ולגרום למחלות נפש ולסטיות בתפיסה ובתפקוד.

את ההבנה המטלטלת הזאת הוא כינה "המכה הפסיכולוגית" .

המכה הרביעית

שלושת ה"מכות" הללו זעזעו את התפיסה של האדם כי העולם סובב סביבו ובשבילו וכי הוא בעל מהות ייחודית בעלת תוקף אלוהי, או בעל מעמד מיוחד כיצור עליון בקרב עולם החי, והותירו אותו רדוף ומוחלש גם בתוך נפשו שלו. נקודת המדרך היחידה שנותרה לו הייתה הוודאות כי, לכל הפחות, נפשו היא שלו וגבולותיה ברורים. כלומר, שישנה התאמה בין גבולות הגוף וגבולות הנפש, וכי מה שהוא מזהה כעצמו, מבחינה פסיכולוגית, אכן שייך לו ונפרד באופן מוחלט וברור מ"עצמיים" אחרים. התפיסה של השלמות העצמית ושל הנפרדות של הנפש הפרטית מזו של אחרים היא מהותית לחוויית הזהות של הפרט ועליה נשענים הרבה מהמרכיבים של מה שמכונה "בריאות נפשית". תיאוריות פסיכואנליטיות התפתחויות מתווכחות זו עם זו לגבי השאלה האם המטרה ההתפתחותית של העצמי היא נפרדות ועצמאות או העמקה והרחבה של הקשרים עם האחר ועם החברה. אך אלה גם אלה מסתמכות על תפיסה בלתי מעורערת שהעצמי הפרטי הוא יישות נבדלת, מובחנת, שעליה מסתמכים כשמדברים על כל אחד מאיתנו, הפרטים, כעל "אינדיבידואל". כל התהליכים הנפשיים, המודעים והלא מודעים, שהפסיכואנליזה מאז פרויד עוסקת בחקרם, מצויים לפי תפיסה זו בתוך אותו אינדיבידואל, בפעילות הנפשית של עולמו הפנימי וביחסים בין המנגנונים והמרכיבים של אותה נפש פרטית, או ביחסים בין אותה נפש אינדיבידואלית פרטית לבין הנפשות הפרטיות של אנשים אחרים.

מאז שנות ה-40 של המאה ה-20 הולכות ומצטברות עדויות מתחומי דעת מגוונים, בעיקר מעולם הסוציולוגיה, הנוירולוגיה והפסיכולוגיה, שמביאות אותנו לפתחה של מהפכה תפיסתית נוספת. מהפכה שמהותה התבוננות על האדם בתוך ההקשר החברתי שבו הוא נוצר, מתפתח ופועל. הסוציולוג נורברט אליאס, למשל, ניתח את התפתחות הציביליזציה האנושית, על תרבותה וכללי ההתנהגות והמוסר שלה, והראה איך שינויים חברתיים-תרבותיים מובילים לשינויים בעיצוב מבנה הנפש הפרטית, דרך ההשפעה שלהם על דפוסי החינוך וההתנהגות ביחידה המשפחתית שבתוכה צומח ומתפתח הפרט (1939). זיגמונד היינריך פוקס, פסיכואנליטיקאי ומייסד גישת האנליזה הקבוצתית, הרחיק וטען כי עצם ההבחנה בין היחיד לחברה הינה הפשטה מלאכותית ולא תיאור אובייקטיבי של המציאות. האדם, הוא האמין, נולד לתוך רשת של תהליכים תקשורתיים אשר משפיעים על טבעו מיום היווצרותו. כהדהוד לוויניקוט שאמר שאין תינוק בלי אמא, ניתן לטעון שפוקס אמר שאין אדם ללא קבוצה. לגרסתו, העצמי הפרטי בוקע כישות פסיכולוגית בתהליך דיאלקטי של דיפרנציאציה וסוציאליזציה מתוך ה"מטריקס" (המצע האימהי) המשפחתי והחברתי שבתוכו הוא חי. הפרט המתפתח בתהליך זה, בעוד שהוא מובחן ללא ספק בגופו משאר הפרטים, למעשה ממשיך לקחת חלק באותו מטריקס חברתי שבו הוא מתקיים, להשפיע ולהיות מושפע מהסביבה החברתית, ולא ניתן באופן מוחלט לסמן את הגבול שבו, מבחינה פסיכולוגית, נגמר האחד ומתחיל האחר. פוקס הדגיש את הקדימות של הקבוצה והחברה על פני הפרט. הוא טען שלא קיים מיינד פרטי, אלא מיינד חברתי (כולל לא-מודע חברתי), שהוא מעין רשת של תקשורת בין תחנות ממסר, או צמתים (nodal points), ושהרשת הזאת, המטריקס, היא המקום שבו מתרחשים התהליכים הלא מודעים, ולא בתוך הנפש הפרטית (1973). הופר, מהבולטים של בממשיכיו של פוקס, המשיך ופיתח את הרעיון של הלא-מודע החברתי (1996) וטען כי "הערכת ה"סיבתיות החברתית" והמגבלות שהיא מציבה לתפיסה הבסיסית של "רצון חופשי" היא מכה לנרקיסיזם שלנו ומביכה את התחושה של עצמנו כבריות מוסריות" (עמ' 10. תרגום שלי).

גישות שונות מהעולם ההתייחסותי בפסיכואנליזה מציגות טענות דומות, אם כי פחות רדיקליות. הדיבור על העצמי הפרטי ממשיך ומתקיים, כמובן מאליו, אבל אותו עצמי מקבל נופך פחות ופחות מוגדר ואחיד, ולמעשה הולך ומסתבר שהעצמי הוא דבר משתנה תדיר, רב פנים, ושהמופע שלו בכל רגע ורגע הוא יצירה משותפת של הפרט ושל הסביבה האנושית איתה הוא נמצא בקשר. סטיבן מיטשל, ממייסדי ומובילי החשיבה ההתייחסותית, פיתח את החשיבה על העצמי המרובה ועל פעולתו של השדה האינטרסובייקטיבי (גם הוא השתמש במילה "מטריקס") (1993). השדה הזה הוא המקום שבו מתרחש המפגש בין הסובייקטים ובו נוצרת המשמעות הסובייקטיבית של כל אחד מהם, כלומר הם מקבלים את הגדרתם מתוך המפגש הבין-אישי. כותבים רבים בחצי המאה האחרונה עוסקים במושג הסובייקטיביות ורואים בו מרכיב מהותי בחוויה האנושית ובבריאות הנפשית. חיבורו של הגל, "הפנומנולוגיה של הרוח", שפורסם ב-1807, הציג לעולם את הרעיון שהסובייקטיביות של הפרט תלויה בהכרה של האחר ואינה יכולה לעמוד בפני עצמה.

גילוי נוירוני המראה במוח, בסוף המאה ה-20, וחקר פעולתם המשולבת עם המערכת הלימבית והקורטס המוטורי תומכים ברעיון של התפיסה החברתית, לפיה העצמי הפרטי מקיים כל העת תקשורת לא מודעת והדהוד רגשי מתמיד עם עצמיים אחרים. מערכות המראה (mirror systems) מהוות איבר תקשורת שדרכו מצבים נפשיים, עמדות רגשיות, כוונות והתנהגויות נודדים בתוך הרשת החברתית, מפרט לפרט, מצומת לצומת, בגלים של התפשטות והדבקה (2001). תהליכי התפשטות אשר דומים להתפשטות והדבקה של מחלות בין אורגניזמים. תיאור זה תואם בדיוק את האופן שבו תאר פוקס את ההתקיימות של התהליכים הפסיכולוגיים בין פרטים (ולא בתוך הפרטים).

כך, שאנו עדים להתגבשותה של תפיסה מהפכנית של העצמי האנושי הפרטי כהפשטה תיאורטית, כמרכיב ברשת חברתית-תקשורתית-תרבותית, ולא כישות פסיכולוגית מובחנת ומוכלת בתוך מרחב נפשי מוגדר שניתן לזהותו עם הגוף הפיזי. ניתן לחשוב על החיבור של הרעיון הזה עם גישות מזרחיות המבטלות את הנחת היסוד אודות קיומו האונטולוגי של ה"אני". כמילות השיר של שוטי הנבואה – "אין אני".

ואם "אין אני", אז – מי אני?

בעיצומה של מהפכה זו אנו נוכחים בתהליכים אישיים וחברתיים מרחיקי לכת, המעמידים בסימן שאלה את התפיסות הבסיסיות שלנו אודות עצמנו ואודות העולם. החל ממושג ה"אני" וה"אחר" ועד מושג ה"עם" וה"מדינה", הגדרות מגדריות וריבוי זהויות פוליטיות, ועצם ההבנה של הפרט אודות גבולותיו וגבולות האוטונומיה שלו – כל אלה מוטלים בספק והופכים להפשטות חלקיות שהרלוונטיות שלהן תלויה בהקשר שבו נעשה בהן שימוש.

אולי אפשר לכנות את המכה הרביעית בשם "המכה הסוציולוגית" ?

Elias, N. (2000). The Civilizing Process (revised ed.). Oxford: Blackwell [originally published (1939) as Uber den Prozess der Zivilisation. Basel: Hans zum Falken].

Foulkes, S.H. (1973). The Group as Matrix of the Individual's Mental Life. Chapter in L. R. Wolberg and E. K. Schwartz (eds.), Group Therapy - An Overview (New York: Intercontinental Medical Book Corporation, 1973).

Freud, S. (1917). A Difficulty in the Path of Psycho-Analysis. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XVII (1917-1919): An Infantile Neurosis and Other Works, 135-144.

Hopper, E. (1996). The Social Unconscious in Clinical Work. Group. Vol. 20, No. 1 (March 1996), pp. 7-42.

Mitchell, S.A. (1993). Multiple Selves, Singular Self. In: Hope and dread in psychoanalysis. (CH.4) New York, NY, US: Basic Books.

Wolf, N. S., Gales, M. E., Shane, E. & Shane, M. (2001). The Developmental Trajectory from Amodal Perception to Empathy and Communication: The Role of Mirror Neurons in This Process. Psychoanalytic Inquiry, 21 (1): 94-112.

תיבת נוח וטיפול בעזרת בע"ח

Mon, 08 Oct 2018 15:31:54 GMT

תיבת נוח כטיפול בעזרת בעלי חיים בפינת חי

POST AUTHOR

הדימוי של "תיבת נוח" התעורר בי כשחשבתי על כותרת למאמר שאני כותב. בקריאה נוספת של הסיפור המקראי על נוח והמבול מה שתפס אותי היה דווקא היעדר כל התייחסות למה שקרה בתוך התיבה במהלך תקופת המבול והשיטפון, שנמשך לפי הפרשנות המקובלת שנה ו-11 ימים*. לפי הנוסח המקראי המבול נועד להעניש את גזע האדם על חטאיו כלפי האל וכלפי בני מינו. החטאים הם מוסריים באופיים, ולכן ניתן לקרוא את הטקסט כעוסק בתהליך של תיקון וטיהור מוסרי. לתוך התיבה נכנסו בני משפחתו של נוח, הצדיק הבולט בדורו, ונציגים מן הגזעים השונים של עולם החי. במשך שנה תמימה הם חלקו את המרחב המוגבל של בטן התיבה, במסעם הימי מן העולם המושחת אל עולם חדש, נקי ומטוהר מחטא.

התורה איננה מספרת לנו מהו התהליך שעברו נוסעי התיבה והאם התרחש תהליך פנימי של היטהרות במקביל לטיהור החיצוני של העולם. ואולי אפשר להתייחס לסיפור המבול כאל משל שבו שטיפת הארץ מן השחיתות והמוסריות הקלוקלת מייצגת תהליך היטהרות פנימי. פרשנויות שונות בתרבות היהודית עולות בקנה אחד עם כיוון החשיבה הזה. למשל, יהודה אריה ליב אלתר (אדמו"ר מחסידות גור ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19) , בספרו "שפת אמת", מציע שתיבת נוח היא השבת עבור נפשו העייפה של האדם, אליה הוא בורח מן העיסוקים היומיומיים, עיסוקי החול הארציים והטמאים. היו שראו בתיבה סמל לבית המקדש, או לישיבות בקהילות היהודיות בגלות, שם הסתגרו היהודים כדי להתגונן מפני הטומאה של העמים שהקיפו אותם ולהמשיך את קיום התורה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק מקובל והוגה דעות, מאבות הציונות הדתית) ראה בתיבת נוח מעין מבצר פנימי, בתוך האדם פנימה, אליו הוא צריך לכנס את כוחותיו תחילה באיפוק ולתקן את עצמו, לפני שיוכל לשלח אותם בהדרגה החוצה ולתת דרור לעצמו. אולי בגרסה מוקדמת לתפיסתו של ויניקוט את התפתחותו של ה"עצמי האמיתי". בשפה עדכנית יותר, תיבת נוח מסמלת מכשיר להצלה של בודדים מתוך אוכלוסייה גדולה, כגון רכבת ההצלה של קסטנר (ד"ר ישראל רודולף קסטנר, חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה ומארגן פעולות הצלה שונות, ביניהן "רכבת קסטנר"), המכונה "תיבת נוח" של הקהילה ההונגרית. בהקשר זה, מן הראוי לציין גם את סיפור הצלתו של משה בתוך תיבת הגומא על פני נהר הנילוס המצרי, "תיבת משה". בכול ההקשרים הללו, נכנס אדם לתיבה כך ויוצא ממנה אחרת. בתוך התיבה הוא עובר תהליך של תיקון, טיהור, הצלה ולידה מחדש. אך מה קורה בתוך התיבה פנימה? האם התיבה היא רק כלי מעבר, מיכל שיודע לחצות את הגבול בין העולמות, כמו תא הטלפון של ביל וטד ב"הרפתקה המצוינת" שלהם והרכב של מייקל ג'יי פוקס בסרט "בחזרה לעתיד", או שהיא "מרחב מעברי", שוב מושג של ויניקוט, שבו עובר האדם מטמורפוזה, כמו הגולם עבור הזחל ההופך לפרפר? כאמור, סיפור המבול אינו מלמד אותנו דבר על מה שקורה בתיבה במשך שנה תמימה של היסחפות בשיטפון, ומשאיר זאת לדמיוננו.

כשחשבתי על הנושא, היכה בי הרעיון שהתיבה יכולה לייצג גם את המרחב הטיפולי. מרחב מוגדר ומבודד מהעולם, שאליו מגיע המטופל לנוח ממרוץ החיים, להתפנות מהלחצים והדרישות של עסקי החולין הארציים, כדי לעסוק בהתפתחות אישית, בחיבור לכוחות ולמשאבים פנימיים ובתיקון הליקויים המוסריים המכתימים את נפשו וגורמים לו סבל וכאב. לפי גישות עדכניות יותר, המרחב הטיפולי נועד לסייע לאדם גם להתגבר על חוויית הבידוד והקיפאון הנפשי ולמצוא את קולו בעולם ואת החיבור שלו למרקם האנושי והבין-אישי שבתוכו הוא חי. לכן, בחדר הטיפול נמצא איתו עוד מישהו – המטפל. המטפל הינו "אחר", סובייקט, אשר מציג את עצמו כפנוי ונגיש ליצירת קשר ולמעורבות רגשית. התפיסה ההתייחסותית, המאחדת מגוון גדול מאוד של תיאוריות פסיכואנליטיות והפכה בשנים האחרונות לגישה המרכזית בחשיבה הפסיכודינמית, רואה במפגש בין השניים את מה שגורם לניצוץ שמצית את התהליך הטיפולי ואת הגורם המרכזי בטיפול שמשפיע את תוצאותיו. למעשה, הרעיון ניטע כבר במשנתו של פרויד, כאשר ניסח את רעיון ה"העברה" בטיפול, אך לקח לו כמאה שנים לעשות את דרכו ממושג שעוסק בהתנגדות לטיפול ובמנגנוני הגנה למושג שנוגע במוקד התהליך הטיפולי וההתפתחות האנושית. ובהקבלה, מסופר לנו שלתוך התיבה נכנסו נוח ומשפחתו, ואיתם בעלי החיים. ניתן לחשוב על נוכחות נוספת שליוותה אותו ואת מלוויו, ואשר גם הייתה זו שפיקחה מבחוץ וניהלה את כל פרויקט התיבה – אלוהים. מעניין לחשוב על כך, שאלוהים יצר קשר עם נוח וביסס איתו מערכת יחסים אינטימית, שכללה ליווי צמוד בהכנת התיבה ובהתכוננות למבול, אבל גם התבוננות מעמיקה לתוך נפשו של נוח, שהובילה להכרה בצדיקותו ובטוהר כוונותיו ואישיותו. משל היה ילד "בעייתי" (בעיני הוריו וסביבתו) והגיע לטיפול וזכה לראות את השתקפותו, בעיניו של המטפל שלו, כילד בודד, סובל, שמנסה בכלים המוגבלים שלו לקרוא לעזרה ולהתריע בפני הליקויים והרעות החולות שהוא רואה סביבו. אז אלוהים, במחזה שלנו, הוא בתפקיד המטפל. אך אלוהים הוא למעשה מטפל בעזרת בעלי חיים. הוא מנחה את נוח לצרף אליו למסע, יחד עם הדמויות האנושיות המקיפות אותו, גם מגוון של יצורים חיים, ממינים שונים. למה? כי אלוהים יודע את כוחם של בעלי החיים לעורר סקרנות, עניין, מעורבות רגשית ותקשורת ספונטאנית ואותנטית, המשוחררת משפת בני האדם, שפה עמוסה מגבלות ואיסורים ומוכתבת על ידי קודים חברתיים טעונים בעמדות מוסריות, תפיסות היררכיות ויחסי כוח. ואולי גם כי אלוהים הוא מטפל קבוצתי, שמבין שעליו להתמקם ברקע, לאפשר מגע ותקשורת חופשית בין הנוכחים, ולצמצם את עצמו כסמכות. לפי פרשנות זו, אלוהים יצר את התיבה כגן חיות טיפולי, שנועד לטפל במין האנושי החולה ובנוח ומשפחתו כנציגים שלו, בשיטה של טיפול קבוצתי בעזרת בעלי חיים. שיטה שנפוץ יותר להתייחס אליה בישראל כ"טיפול בעזרת בעלי חיים בפינת חי".

אז מה באמת קרה שם, בתוך התיבה?

* ספר בראשית פרק ו-ח. המיתוסים המקבילים בתרבויות אחרות, למשל בתרבות המסופוטמית, היוונית והפרסית, שונים במקצת אך משמרים מספר מוטיבים המשותפים לכל סיפורי המבול. אתייחס כאן לגרסה המקראית, אם כי ניתן ליישם את הרעיון למיתוס הכללי, החוצה תרבויות.

הדרכה בטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים

Sun, 07 Oct 2018 14:57:49 GMT

טור דעה:

מחשבות אודות הדרכה על טיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים

POST AUTHOR

תקציר

ההדרכה היא הקו המנחה והמסגרת המארגנת את תהליך הבנייה של הזהות המקצועית שלנו, ובתוכה מתרחשים תהליכי הלמידה וההתעצבות המקצועית של המטפל, לאחר שיצא משערי האקדמיה. ההדרכה לתרפיסטים בעזרת בעלי חיים מצטיינת במורכבות רבה, הקשורה למספר מאפיינים ייחודיים לדיסציפלינה שלנו. במאמר מוצגים כמה היבטים של ייחודיות זו, בטיפול ובהדרכה, הקשורים לתחומים הבאים: (1) מאפייני המערך הטיפולי, (2) העמדות הפנימיות ומרכיבי האישיות של המטפלים ו-(3) אופן השימוש בבעלי החיים בטיפול ומקומם במשולש הטיפולי. בעזרת דוגמאות ותיאורי מקרה, מוצע דיון בכל אחד מן ההיבטים הללו ובמורכבות הקיימת כאשר הם עולים בסיטואציה ההדרכתית. לדעת המחבר, יש במאמר כדי להצביע על היתרון של הדרכה על ידי תרפיסט בעל ניסיון בסוג זה של טיפול, על פני מטפלים מוסמכים מדיסציפלינות אחרות. כמו כן, ישנו ניסיון לשרטט את הקו המבדיל בין טיפול רגשי (פסיכותרפיה) בעזרת בעלי חיים, לבין סוגים אחרים של התערבויות הנעזרות בבעלי חיים.

* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת הכנס " התערבויות טיפוליות בעזרת בעלי חיים, חידושים וחדשות מהארץ ומהעולם", של מכון מגיד, מאי 2013.

המאמר

ברצוני לעסוק כאן בייחודיות של הטיפול הרגשי הנעזר בבעלי חיים ובמורכבות המייחדת את ההדרכה, Supervision, על סוג זה של טיפול. ליבו של המאמר יתמקד בכמה מאפיינים המייחדים לפי דעתי את אוכלוסיית המטפלים הרגשיים בעזרת בעלי חיים, היבטים טכניים הייחודיים לדיסציפלינה שלנו ואת הסטינג הייחודי הכולל בעלי חיים ואלמנטים "טבעיים" נוספים. אנסה לתאר קצת מהמורכבות המאפיינת את ההדרכה בהקשרים אלו ולהציע הגדרות ראשוניות לתפקידי ההדרכה בכל אחד מהם. אך ראשית, עלי להניח כמה אבני יסוד לדיון.

רקע והגדרות

בשל ריבוי השמות המשמשים לתיאור התערבויות הנעזרות בבעלי חיים, ובשל בלבול מסוים הקיים בהגדרת התחום בארץ (גנדלמן, שפירו-פבלובסקי, ווסרמן, 2012), יש מקום לפתוח בכמה הגדרות. סוג ההתערבות שבה אנו עוסקים כאן היא "טיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים", כינוי אשר על פי גנדלמן ועמיתיה מזוהה עם הקיצור הלועזי (AAP - Animal Assisted Psychotherapy) ומשמש כשם הרשמי של התחום בו עוסק האיגוד המקצועי מ.ר.ח.ב.. הפסיכותרפיה הנעזרת בבעלי חיים, כפי שאני תופס אותה, מבוססת ככל סוגי הפסיכותרפיה על תפיסה דינאמית של האישיות ועל הנחות היסוד התיאורטיות הפסיכואנליטיות, שלכמה מהן אתייחס בהמשך. המערך הטיפולי (הסטינג) בו מתקיים סוג זה של טיפול יכול להיות חדר טיפולים בו נוכחים בעלי חיים, או מרחב מוגדר הכולל שטחים פתוחים כמו פינת חי או חוות סוסים. ההדרכה אותה אני רואה לנגד עיני אף היא הדרכה דינאמית, או פסיכואנליטית, בגישתה הבסיסית. ההדרכה היא מסגרת של מפגשים בהם משתתפים מדריך ומודרך, אשר דנים בטיפולים שמנהל המודרך, במטרה לסייע לו בבניית כלי העבודה שלו ובגיבוש זהותו המקצועית כמטפל רגשי הנעזר בבעלי חיים (ארליך, תשנ"ד).

בנוגע למצב התחום בארץ, בהתבסס על מאמרם של גנדלמן ועמיתיה, עולה כי מערך לימודי ההמשך בתחומנו "לוקה בחסר וסובל ממיעוט נרשמים." במלים אחרות, מטפלים רגשיים הנעזרים בבעלי חיים יוצאים משערי האקדמיה וחלקם הגדול פותח בקריירה מקצועית ללא הדרכה, או מסגרת אחרת להכשרה מקצועית מתקדמת. לצורך המחקר שעליו מבוסס המאמר הנדון רואיינו מספר אנשי טיפול וותיקים בתחום, המשמשים גם כמדריכים, מורים ומרכזים של מסלולי הכשרה במכללות השונות. ואני מצטט: "המרואיינים ציינו מספר סיבות אפשריות למצב זה: היעדר מסלול מובנה ומוגדר להכשרה מקצועית מתקדמת, היעדר מערכת ממסדית המחייבת מטפלים לעבור השתלמויות, היעדר לימודי תואר שני בתחום וסיבות כלכליות. אף כי הייתה הסכמה כללית בנוגע לתשתית הלקויה של מערך לימודי ההמשך, המרואיינים הדגישו פה אחד את חובתם המקצועית והמוסרית של המטפלים להשתתף באופן קבוע בהדרכה אינטנסיבית צמודה." על כך, יש להוסיף לדעתי את ההיצע הנמוך של מדריכים בתחום, אשר מחזיקים בשילוב של הסמכה טיפולית עם ניסיון קליני בתחום הספציפי של היעזרות בבעלי חיים בטיפול רגשי. מצב זה קשור אף הוא להיותו של תחום מקצועי זה "מקצוע בהתהוות" (שם) ונובע מאותן סיבות שציינו המרואיינים במחקר. נוסף על כך, יש לזכור כי מדובר בתחום חדש יחסית בארץ, אשר הותנע רק לפני כעשור וחצי, בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. כתוצאה מכך, מטפלים אשר מחפשים הדרכה פונים לעתים למדריכים או אנשי טיפול מוסמכים אך חסרי ניסיון מעשי בטיפול הנעזר בבעלי חיים.

על תפקידי ההדרכה

בספרות מצאתי כמה התייחסויות מאירות עיניים לנושא. בקצרה, פרופ' שמואל ארליך אומר שהמדריך בפסיכותרפיה לוקח על עצמו את האחריות לסייע למודרך ביצירת הסקטור המקצועי באישיותו. באופן ספציפי יותר, הוא טוען, הוא עוזר לו לוותר על תחושת האחריות שלו למטופל ולמעשיו ומחזק אותו כנגד ביקורתיות, תחרות וקנאה, וגם נגד הצורך להיות כל-יודע וכל-יכול, ומשחרר אותו מהחרדה הנובעת מצרכים אלו (ארליך, תשנ"ד). ד"ר חנוך ירושלמי מציע שהמודרך מביא איתו שתי משאלות בסיסיות לקשר ההדרכתי: המשאלה לגדול והמשאלה להימנע מאשמה (ירושלמי, תשנ"ד). מטרות אלו חשובות להתפתחות המטפל, שעבודתו עוסקת מטבעה בתהליכים לא מודעים ומפגישה אותו עם מצבים מורכבים ועמומים ועם מצבי תקיעות ומתח בינאישי. ד"ר תמר קרון מפתחת את רעיון ההדרכה כמסע של שניים, ביניהם המדריך הוא מורה הדרך. הוא ההולך בראש המסע ויודע את המטרה הסופית ואת הכיוון, "אולם גם הוא עצמו, כמו ההולכים, משתתף במסע באופן פעיל וחשוף כמותם לטעויות והפתעות (קרון, תשנ"ד)." כך, המצב ההדרכתי כולל אף הוא, לא פעם, מצבים של תקיעות ומורכבות, ולמודרך ניתנת ההזדמנות ללמוד מן האופן בו המדריך מתמודד איתם ולהפיק תועלת מן החוויה המשותפת של הצמד ההדרכתי, בעת שהוא עומל להתגבר עליהם.

תהליך בניית הזהות המקצועית באישיות המטפל הוא תהליך ארוך ומורכב. ובדומה לנהיגה, הלמידה האמיתית מתרחשת אחרי קבלת הרישיון, כלומר אחרי היציאה משערי האקדמיה. אך בשונה מנהיגה, במרחב הטיפולי המטפל נמצא לבד עם המטופל, ובלי הנחייה והכוונה מקצועית אין לו דרך ללמוד מטעויות ולהציב לעצמו יעדים התפתחותיים. ההדרכה היא הקו המנחה והמסגרת המארגנת, שבתוכה מתרחשים תהליכי הלמידה וההתעצבות המקצועית. ההדרכה היא קודם כל מרחב של הוויה, התבוננות וגדילה. בפרפראזה על ביון, זהו המקום שבו לומדים לפתח את היכולת ל"מחשבה שנייה". אני מתכוון פה לתהליך של חשיבה בדיעבד, שיש בה משחק של שינוי והרחבת נקודת המבט, עיבוד מחדש של אירועי המפגש הטיפולי, של התפיסות הקודמות ורשמי החושים, והשגת תובנות חדשות. תהליך זה הוא בלב העבודה הטיפולית שלנו, ועל ידי רכישת הכלים בהדרכה אנחנו מצליחים בהדרגה, צעד אחר צעד, להפנים אותו וליישם אותו בזמן אמיתי בטיפול. צריך לזכור, שבדרך לגיבוש דרכים חדשות לראות ולהבין אירועים נפשיים, בעיקר במרחב בין-אישי, אנחנו תמיד מוגבלים על ידי דפוסי החוויה הישנים שלנו. כמו המטופלים שלנו, גם אנחנו לרוב לא מודעים לסוג המשקפיים שדרכן אנחנו רואים את העולם. הדרך להתגבר על מגבלה זו, היא להיעזר בנקודת המבט החיצונית, המנוסה, של המדריך. מי שהתנסה בהדרכה הנפרשת לאורך זמן ממושך, מכיר את המצב בו עם הזמן מופנמת ונטמעת נקודת המבט של המדריך, ומעשירה את החשיבה הטיפולית של המודרך.

הדרכה על טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים - דומה ושונה

כפסיכותרפיסטים הנעזרים בבעלי חיים, אנחנו מתמודדים עם אותן סוגיות טיפוליות מולן עומדים תרפיסטים מדיסציפלינות אחרות, ביניהן סוגיות של עומס ומתח נפשי, קשיים במגע עם כאב ומצוקה נפשית, משברים בקשר הטיפולי, העברה והעברה-נגדית בטיפול וכדומה. כולנו מחפשים להניע תהליכים של שינוי נפשי במטופלינו. להבנתי, גם כאן ניתן לעבוד בהדרכה על התבוננות בתהליכים מקבילים, על מאפייני הקשר הטיפולי, על צורות של תקשורת בקשר הטיפולי ועל פיתוח היכולת של המודרך לאנליזה עצמית, בדיוק כמו שעושים למשל בהדרכה למתמחים ולמומחים בפסיכולוגיה או עבודה סוציאלית קלינית. השאיפה של ההדרכה נשארת לכוון וללוות את המודרך בעיצוב דמותו כפסיכותרפיסט.

יחד עם זאת, הסיטואציה הטיפולית בה נוכחים מטפל, מטופל ובעל חיים מכילה מורכבות ששאר הדיסציפלינות הטיפוליות אינן שותפות לה. במפגש המשולש הזה, בנוסף ליחסים שבין המטופל והמטפל, המושפעים מהעולם הפנימי של כל אחד מהם, כל אחד מהם מביא איתו גם את מערכת הרגשות, העמדות והציפיות שלו ביחס לבעלי החיים. ניתן לומר שישנה כאן מערכת יחסים משולשת (מטופל-מטפל-חיה) אשר נתפסת באופן שונה על ידי המטפל והמטופל, כל אחד בהתאם למטען שהוא מביא איתו ולמשקפיים שדרכן הוא רואה את עצמו ואת העולם. במערכת היחסים הרב ממדית שנוצרת, קשה לעתים לדעת למי בכל רגע נתונה הנאמנות והאחריות של המטפל ומהיכן נובעים התכנים ההשלכתיים שעולים. קושי זה מאפיין גם את הסיטואציה ההדרכתית. הייתי רוצה לגעת בכמה היבטים של המורכבות הזאת, בהם נתקלתי בעבודתי.

ייחודיות המערך הטיפולי - מציאות משתנה ובלתי צפויה

כמה מילים לגבי ייחודיות הטיפול הנעזר בבעלי חיים ומתבצע בסטינג הממוקם בחוץ: בפינת חי, חוות סוסים, או משהו דומה. הייחודיות של מרחב טיפולי כזה היא שהוא הרבה יותר חדיר, משתנה ובלתי צפוי, מחדר הטיפולים הקלאסי, נטול בעלי החיים (קסירר ורויטמן, בדפוס). בכל פעם שנכנסים לחווה, או לפינת החי, יש מתח וציפייה למצוא שמשהו השתנה מאז הפעם הקודמת. במיוחד אם המטפל איננו "בעל הבית" האחראי על התחזוקה והטיפול השוטף בחיות. נדרש פה זמן התאקלמות בכל יום טיפולים מחדש. אני פיתחתי לי מנהג להגיע כ-15 דקות לפחות לפני הפגישה הראשונה כדי לעשות סיור בפינת החי ולברר מה מצב החיות, מי המליט ומי מת, האם חיה מסוימת חולה או פצועה, האם הגיע משלוח של ירקות או אריזות של מזון, האם כלוב מסוים שינה את מקומו, וכיוצא באלו. בנוסף, בעלי החיים הינם יצורים בעלי יוזמה ודעה משלהם, ופעמים רבות יכולים להפתיע ולהיות בלתי צפויים בהתנהגותם, גם בחדר טיפולים מאופק יותר. תכופות אנחנו המטפלים מופתעים ביחד עם המטופלים, ותחושת הביטחון שלנו מתערערת. מטפלים נוטים להביא להדרכה שאלות רבות הקשורות לטיפול בחיות ולאורחות החיים שלהן. שאלות אלו מבטאות את הצורך לבסס ביטחון בסביבת העבודה, והרגשה של בעלות על המרחב הטיפולי. מדריך העובד עם מטפל שנעזר בחיות צריך להיות מסוגל להתמודד עם שאלות כאלה ברמה הקונקרטית ולתת מענה, בסיסי לפחות, לצורך של המודרך בידע מעשי אודות נושאים כמו הרגלי תזונה, רבייה, אורחות חיים והתנהגות של בעלי חיים. אבל ברובד אחר, ההדרכה יכולה וצריכה לעזור למטפל להכיר בכך שהוא מתמודד עם מציאות שקשה לצפות אותה, לזהות את הקשיים המתלווים לכך ולפתח יותר חסינות וגמישות. בהדרכה המטפל גם לומד להתבונן באופן שהמטופל מגיב למציאות זו ולהשתמש בכך בטיפול.

נתבונן בדוגמה: מודרך מתייעץ עם המדריך לגבי רצונו של המטופל שלו להכניס אוגר סיבירי לתוך כלוב שבו חי אוגר סורי. המודרך מבקש לדעת מה יקרה, כלומר האם עלולה להיווצר מריבה שתסכן את בעלי החיים. ברמה המוצהרת, השאלה דנה בתכונותיהם החברתיות של האוגרים ובתוצאות האפשריות של המפגש הלא רגיל בין אוגרים מזנים שונים. מה מבקש המודרך מהמדריך? למה צריך המדריך להקשיב? מדריך המכיר את העבודה עם אוגרים יכול לספק תשובות משביעות רצון לגבי מידת הסיכון שבפעולה כזו, להצביע אולי על ההבדל בין האוגר הסורי הסוליטרי לבין האוגר הסיבירי החי בחמולות, להדגיש שלשניהם נטיות טריטוריאליות חזקות ולהציע, למשל, לקיים מפגשים כאלו בכלוב נייטראלי ובזהירות רבה. תשובות מעין אלו נובעות בין השאר מאחריותו האתית של המדריך כלפי רווחת החיות שבאחריות המודרך שלו ועשויות לספק למודרך הקלה ותחושת ביטחון. אך כאמור, ישנם רבדים נוספים. עצם השאלה בסיטואציה ההדרכתית יוצרת מעין תהליך מקביל, בו המדריך מושם בעמדה שבה היה המטפל. כלומר, באופן וירטואלי המודרך מבקש לשים אוגר סיבירי עם אוגר סורי ולבחון את תגובתו של המדריך. בי שאלות כאלו תמיד מעוררות אי נחת מסוימת. האם אני יכול לקחת אחריות על ההשלכות של מה שיקרה? האם יש לי באמת אפשרות לצפות השלכות אלו? מה אם יקרה משהו? לפעמים מתעורר בי הרצון לאסור על פעולות כאלו, בעיקר כדי להרגיע את החרדה ואת האשמה שלי כמדריך. מתוך ההקשבה לתחושות אלו, המדריך יכול להציע למודרך שהרצון והצורך לידע אודות האוגרים מונע מהצורך שלו לקבל כלים שיעזרו לו להמשיך ולתפקד, ולא להיות משותק מהפחד שמשהו יקרה ויציב אותו בסיטואציה של בהלה, אשמה וחוסר אונים. כיוון זה של חשיבה יכול להוביל להבנה טובה יותר של המודרך את הבקשה של המטופל ממנו ואת סוג החרדות שאיתן הוא מתקשה להתמודד. כלומר, לזהות שהמטופל מסמן חרדה מסוימת הקשורה לאפשרות של מפגש מכאיב ומבהיל, או למגע המכיל תוקפנות ומאבק. על רקע הבנות אלו, יציע המדריך שהמטפל יתעניין מה המטופל "יודע" בדמיונו (בפנטזיה שלו), על האוגרים ועל מה שיקרה במפגש ביניהם, וינסה לקשור זאת לחייו ולעולמו של המטופל.

בהיבט אחר, הקשור לאותו נושא, ברור שעבור מטפל רגיש ואוהב חיות, אירועים כמו המלטה, פציעה או מוות של חיה הם מקור להתרגשות רבה. חלק מהזיכרונות הכי חזקים שלי מהעבודה בפינת החי קשורים דווקא להתנהגויות של חיות, ולאו דווקא לרגעים "טיפוליים", כמו למשל חתול שזינק ותפס יונה במעופה והשאיר אותי המום וברגשות מעורבים. בעלי החיים חיים את חייהם, מתרבים ומתים, וכל הזמן מפתיעים ויוצרים למטפלים הזדמנויות לריגוש עוצמתי. במערכת היחסים המשולשת המתקיימת במפגש הטיפולי, רגשותיו של המטפל כלפי החיות עשויים ברגעים כאלה לגאות ולהציף אותו בחדווה, בהתפעלות, בעצב או בדאגה, ולהפחית את יכולתו להישאר פנוי להיות מיכל רגיש לתנודותיו הנפשיות של המטופל. אנו נוטים להיקשר לחיות ולהשליך לתוכן מאפיינים אנושיים, וכך אנו גם מצפים ממטופלינו לעשות. המטפל עשוי לצפות מהמטופל להתרגש איתו, ואז להתאכזב ממנו או לכעוס עליו כשציפיותיו לא מתקיימות. פעמים רבות מצאתי את עצמי מרגיש כמו יחצ"ן של בעלי החיים, והתאכזבתי לגלות שהמטופלים שלי לא מתעניינים ומתלהבים מהחיות כמוני. בלי שנהיה מודעים לכך, אנו עלולים במצבים כאלה לחוש נבגדים או לטפח טינה כלפי המטופל שלנו, על האדישות וחוסר הרגישות שלו. בהדרכה יש לטפל במקרים אלו בזהירות, שכן המדריך עלול אף הוא להחוות כבלתי רגיש וכמרוחק רגשית אם לא ישתתף בהתרגשות של המטפל ויעדיף להישאר "מקצועי" וממוקד עבודה. מאידך גיסא, אם ירשה לעצמו המדריך להביע התרגשות מהאירועים המדווחים הוא עלול לפספס את המודרך וקשייו. גם פה, ההדרכה צריכה לעזור למטפל לזהות ולהכיל את הרגשות המורכבים שהתעוררו בו. מצד אחד להכיר ברגשותיו ובהתרגשותו ביחס לחיות, תוך קבלה שלהם כרגשות מתאימים ולגיטימיים, ומצד אחר לזהות את הציפיות שלו מהמטופל, ולעבד את תגובותיו הרגשיות כך שיוכל להישאר קשוב ולא שיפוטי כלפי המטופל הלא-רגיש. המטרה של ההדרכה פה היא בעיקר לעזור למטפל להחזיק מעמד ולשאת את המצב הנפשי המורכב שנקלע אליו, תוך שהוא עושה בו שימוש ככלי עבודה עם המטופל הספציפי. בנוסף, בירור רגיש יכול לחשוף תופעה שאני חושב שקיימת לעתים קרובות יותר משנדמה, והיא חוויה של אשמה אצל המטפל כלפי המטופל, עקב התעוררות של רגשות כלפי החיות, כמו שהורה עלול לחוש אשמה ביחס לילד אחד, בשל רגשותיו ביחס לילדו האחר.

עמדות פנימיות ומרכיבי אישיות אצל המטפל

היבט אחר קשור לרגישות המוגברת של המטפלים העובדים עם בעלי חיים לרווחת החיות. מצאתי שחלק גדול מהמטפלים בעזרת בעלי חיים שייכים לסוג האנשים המאמצים חיות עזובות, אוספים ומשקמים חיות פגועות או נטושות ורגישים ביותר לסוגיות של צער בעלי חיים. הכלבה האישית שלי היא כלבה שחיפשה בית לאחר שבעלת הבית הקודמת שלה וויתרה עליה, ובעברי גידלתי שני חתולים שנאספו מן הרחוב. תכונה זו קשורה לדעתי לנטייה שלנו כבני אדם להזדהות עם החלש, חסר האונים, או הקורבן, מצד אחד, ומצד שני, כמטפלים, לבוא מעמדה של "המלאך המושיע", האוסף מטופלים כמו חתולים חסרי בית ושואף לספק להם חוויה מתקנת ותחליף הורי משופר. תכונה זו מאפיינת לעתים מבוגרים שהיו בעברם ילדים הוריים, שתמכו וטיפלו בהוריהם, לפעמים ברבדים רגשיים עמוקים שמעולם לא דובר עליהם. מטפל שנמצא בעמדה הזו עשוי להתקשות במשימות כמו הצבת גבולות וביסוס נוכחות סמכותית ואסרטיבית. תקיפות יכולה להתבלבל אצלו לפעמים עם תוקפנות. למעשה, מטפל המשחזר ביחסיו עם המטופל את המערכת הפנימית של יחסי האובייקט שלו עלול להתקשות לקבל אצל המטופל את החלקים שאינם מתאימים לדימוי הפנימי שיש לו, של מטופל חלש, נטוש ופצוע נפשית, הנזקק ליד גואלת, לחום ולאהבה. הבעיה כאן היא שהדבר מגביל את המטופל ועלול ליצור אצלו את החוויה שלחלקים ממנו אין מקום בטיפול. לדעתי, זהו גם מקורו של קונפליקט נפוץ אצל מטפלים, בין הרצון לאפשר למטופל רגרסיה וביטוי עצמי ספונטאני, לבין הרצון לרסן ביטויים של תוקפנות, כוחנות, עוינות, וכדומה. בהדרכה, המודרך עשוי לשחזר עם המדריך את יחסי ההורה-ילד שהוא מכיר, ולייצר יחסי עבודה חיוביים שאין בהם מקום לרגשות של תוקפנות, עוינות או חוסר שביעות רצון, מתוך צורך לשמור ולהגן על ההורה-המדריך, ועל הקשר ההדרכתי, ובמחיר של אובדן מסוים של האותנטיות והמגע עם חלקים מסוימים בעצמו. לעתים, תהליך מקביל מסוג זה יכול לרמז על הסיבה למצבים של תקיעות בטיפול עם מטופלים מסוימים. במקרים כאלה, תפקיד ההדרכה הוא לעזור למטפל לזהות את המניעים שלו ואת הקונפליקט המתחולל בו, ולרכך את הביקורת העצמית המחמירה, המצווה עליו להיות נחמד ומרצה בכל מחיר. ההדרכה יכולה לסייע לו גם להבין את החשיבות של להחזיר למטופל את תחושת האחריות והבעלות על עצמו ועל התנהגותו. זהו גם המקום לעזור למטפל לחדד את ההבדל בין חוויה של תיקון ("העולם אינו רע כמו שחשבת", "אתה לא רע כמו שחשבת") לבין החוויה הטיפולית, המתמקדת בהכרה בקיים ובפיתוח כלים נפשיים ומנטאליים לשאת את המציאות הפנימית והחיצונית ולהתמודד איתה באופן יעיל יותר.

אמחיש על ידי דוגמה: מודרכת פעם שאלה מה לעשות כשמטופל אוחז בשרקן ולוחץ עליו עד שהוא מתחיל להשמיע קולות מצוקה. בירור נוסף חשף את האמונה שלה כי עליה לשמור על המטופל מפני מפגש עם התוקפנות שלו, שעשוי להביא להכרה כואבת עבורו. כלומר, היא פעלה מתוך ההנחה שתפקידה למנוע ממנו כאב. וכך היא הרגישה גם ביחס לשרקן. בעולמה הפנימי, גם המטופל וגם השרקן לא היו חזקים מספיק בשביל לשרוד חוויה של כאב פיזי או נפשי. הנחה זו גרמה לה לחוש אחריות ולחוות אשמה בכל פעם שהציבה למטופל גבולות, וגם כאשר נמנעה מהצבת גבולות. היא נקלעה למצב בלתי אפשרי בו באחריותה להכריע את מי מהשניים היא מפקירה ולמי מהשניים ייגרם כאב, כתוצאה מהחלטותיה. חשיפת הקונפליקט הזה אפשרה הבנה של המלכוד בו היא נמצאת וזיהוי הדפוס הבין-אישי הלא מודע שהשתחזר בקשר בינה ובין המטופל. התגלה פה גם מרכיב מוסרני, או מצפוני, ששייך לצורך לחוות לא רק את המטופל כנטול רוע ותוקפנות, אלא גם את עצמה. בהדרכה, מודרכים עשויים להרגיש בהתחלה אשמה ובושה כאשר עולים מקרים של תוקפנות של מטופלים כלפי בעלי חיים. לכן, הם נוטים לקבל בהבנה הנחיות להגנה יותר מוקפדת על החיות מפני פגיעה. עם זאת, לדעתי, עבודת המדריך כאן דורשת גם בירור של העמדה של המודרך מול המטופל, דווקא כדי להרגיע את הביקורת העצמית הנוקשה, לעזור להם להתחבר לחלקים שאולי חשים תרעומת וביקורת כלפי המטופל ולשחרר את תחושת האחריות המוגזמת שלהם ביחס להתנהגותו ולמעשיו. תפקידו של המדריך הוא לעזור למטפל להבין שאינו אחראי לדחפיו של המטופל ולמצוקתו, או לאופן בו הוא מבטא אותם כלפי החיות. אז אפשר להפנות את תשומת הלב למקורותיהם הפנימיים של הכאב והזעם שלו, ובמקביל לחפש את המידה הנכונה של תקיפות ועקביות בשמירה על גבולות הסטינג וכללי ההתנהגות כלפי החיות. בהתמודדות עם דילמות מסוג זה, המדריך עצמו חווה קושי שמקביל לזה של המטפל, כי גם הוא חש קונפליקט נאמנויות בין המודרך, המטופל והחיה. כמו בחיים, גם בטיפול וגם בהדרכה יש מצבים שבהם יש צרכים שמתנגשים (למשל פה - הגנה על החיה מפני פגיעה, מניעת תסכול מהמטופל והפחתת אשמה אצל המטפל). ולפעמים המהלך המשמעותי ביותר הוא פיתוח היכולת להכיר בקונפליקט וללמוד לחיות איתו ועם ההכרה שאין פתרונות מושלמים.

ארחיב מעט את הדיון סביב היבט זה. ידוע לנו שדימויים נפשיים של בעלי חיים מזוהים בדרך כלל עם צרכים ילדיים לא מסופקים ועם חלקים פחות בשלים של האישיות. מטפלים הבוחרים לטפל בילדים, ובמיוחד אלה שעובדים עם חיות, פוגשים פעמים רבות חלקים פחות בוגרים באישיותם, לעתים בלא שמודעים לכך. חלקים אלו יכולים להיות עזר רב עוצמה למטפל, בהיותם מקור לידע ממקור ראשון על עולמו הפנימי של המטופל. אך הם עלולים להוות גם מכשול, אם לא מזהים אותם. המדריך יכול לעזור למטפל להכיר בחלקים אלו בעצמו, כדי שיוכל לעשות בהם שימוש מיטיב. המודרכת מהדוגמה הקודמת, למשל, מתמודדת עם אשמה הקשורה לדרמה פנימית שבה הייתה היא ילדה שלקחה אחריות על הורה פגיע וחלש, הפוחד מעימותים. עבור ילדה זו, היה זה בלתי נסבל לפגוש בעצמה או בהורה שלה את החלקים התוקפניים וההרסניים שבהם. על כן, בהווה היא חשה מחויבת לרצות את המטופל ולמנוע ממנו חוויה של כאב, שתעורר בו זעם וביטויים של אלימות. במקביל, היא נמנעת מלבוא במגע עם החלקים בתוכה, שאולי מתקוממים כנגד התוקפנות של המטופל כלפי החיות ונחווים כתוקפניים והרסניים. ההכרה במניעים ובעכבות שלה עשויה לעזור למטפלת להרחיב את יכולת ההכלה וההבנה שלה את המטופל ולהגדיל את המוכנות שלה לקבל את החלקים התוקפניים שבו, דבר שעשוי להוביל ליתר ספונטניות ואותנטיות מצד המטופל. בו זמנית, היא גם תחוש חופשייה יותר להציב לו גבולות באופן תקיף וסמכותי.

השימוש בבעלי החיים בטיפול ומקומם במשולש הטיפולי

היבט נוסף שאני רוצה לעסוק בו נוגע לשימוש שעושה המטפל בבעלי החיים בטיפול ולמקום שהוא מעניק להם בטריאדה הטיפולית. טענתי קודם כי בטיפול, המטפל נמצא לבד עם המטופל. בודד במערכה. ובכן, בטיפול הנעזר בבעלי חיים קל לטעות ולחשוב שלא כך הוא הדבר. מטפלים נוהגים להתייחס לחיות שבחדר, או בפינת החי, כקולגות או כקו-מטפלים. אנו קוראים להן 'חיות טיפוליות' במובן שמעניק להן יכולות מקצועיות כמטפלים זוטרים, או כמסייעים למעשה הטיפולי. על בסיס הנחת היסוד שהקשר עם בעלי החיים הוא טיפולי מיסודו, מטפלים רבים מעודדים בהתלהבות את מטופליהם להתעסק בחיות, לטפל בהן, להאכיל אותן, להרים אותן וללטפן. שמעתי פעמים רבות את השאלה הנואשת: "המטופל שלי אדיש לחיות, ורק רוצה לצייר, או לשחק איתי. אני לא יודעת מה לעשות". כאשר מטופל מביע עניין בבעל חיים כלשהו, עוסק בו ומדבר עליו, קל לנו המטפלים לחשוב מה מייצג עבורו אותו בעל חיים באותו רגע, ומה משחזרת האינטראקציה הבין אישית ביניהם, מעולמו הפנימי ומחייו של המטופל. המטפל יכול באותו רגע להתפנות לחשוב, להתבונן מהצד, כי הוא כביכול מוסט לרקע, לעמדת הקהל, בעוד שהמטופל נמצא עם בעל החיים על הבמה. ברגעים כאלו מפתה מאוד להיעלם מבחינה רגשית ולסגת לעמדה של צופה שאינו משתתף. נוכחתי שמטפלים רבים מאמינים שמצב כזה הוא רצוי, ומעיד על כך שהטיפול מתנהל כשורה.

אמנם נכון הוא שלחיות יש יכולת מיוחדת לעורר במטופלים עניין, רגשות, ומוטיבציה לנסות וליצור איתן קשר. וגם נכון שהמטופל משליך לתוכן חלקים מעצמו, או ייצוגים של דמויות מחייו, איתם הוא מקיים דיאלוג דרך האינטראקציה עם החיה. אך את כל זאת החיה איננה יודעת ולא אכפת לה. היא מגיבה להתנהגות האדם ולרגשות המיידיים המשתקפים בהתנהגותו. הדבר קורה גם מחוץ למרחב הטיפולי. מסגרות המכוונות לאינטראקציות מסוג זה נקראות חוגים טיפוליים, או פעילויות טיפוליות בעזרת בעלי חיים. פעילויות אלה שמות להן למטרה לאפשר אינטראקציות בין ילדים לחיות בסביבה בטוחה ומווסתת, בה המדריכה לוקחת תפקיד של מתווכת ושומרת. היא עוזרת במניעת אכזבה וכאב, בהרגעת פחדים, בשמירה על גבולות, ומסירה חסמים ומכשולים שעלולים לעצור את הפעילות. כפי שהוכח במחקרים רבים, התערבויות אלו יכולות להיות מאוד משמעותיות ולהביא תועלת רבה. השהייה במחיצת בעלי חיים והאינטראקציה איתם הן אכן טיפוליות מיסודן ומקדמות תהליכי שיקום והתפתחות נפשית ופיזית. ובכל זאת, פעילויות אלה אינן פסיכותרפיה.

בפסיכותרפיה הנעזרת בבעלי חיים, בנוסף לרווחים שתוארו לעיל, אנו חותרים למגע עם הרגשות העולים במטופל במהלך המפגש, ולזיהוי של דפוסי הקשר שהוא יוצר עם סביבתו, עם המטפל או עם בעלי החיים, תוך התבוננות בהם וחקירה שלהם בכאן ועכשיו. למטפל האנושי נוכחות דומיננטית עבור המטופל, והקשר עימו מעסיק את המטופל כל הזמן. תהליכי העברה-העברה-נגדית מתרחשים בתוך הדיאדה הטיפולית כמו בכל דיסציפלינה טיפולית אחרת. על מנת לשמור על הקשבה מדויקת למטופל ולתנודות הרגשיות שלו, המטפל צריך לדעת להשתמש בהתרחשויות הפנימיות שלו עצמו כמקור מידע. עליו להיות נוכח רגשית וזמין לקלוט את המסרים של המטופל ולהגיב להם. מה שקורה לו בכל רגע בטיפול הוא מידע קריטי כדי להבין מה קורה למטופל. גם היחס של המטופל לבעלי החיים יכול לבטא משהו מהקשר שלו עם המטפל, ולהביע איזשהו מסר המכוון למטפל. מנקודת מבט זו, מטפל שנעלם ברקע לעמדה של צופה שאינו משתתף משדר למטופל שאפשר לא להיות בקשר, כלומר ללא מגע רגשי, וכי במצבים מסוימים יש אופציה להתעלם ולהתנתק מרגשות לא נעימים. למעשה, בעלי החיים עלולים להפוך לפעמים למסך שמאחוריו מתחבא המטפל, המתמודד עם קושי להיות בקשר ישיר עם רגשותיו ועם רגשות המטופל בזמן המפגש הטיפולי. במקרים אחרים, כפי שכבר הזכרתי, המפגש עם בעלי החיים עשוי לעורר תכנים נפשיים אצל המטפל, הממסכים את יכולתו להישאר רגיש וקשוב לעצמו ולמטופל.

אביא דוגמה כדי להמחיש זאת: מודרכת הביאה פגישה טיפולית עם נער בן 14 המאובחן כ-PDD. אקרא לו כאן גידי. בכניסה לפגישה גידי הכריז שנולדה לו אחות. הוא החל את הפגישה במתחם שבו היו תרנגולת ואפרוחים. המטפלת ניסתה להתייחס לחיבור סמלי אפשרי בין האפרוחים והאחות ולהזמין אותו לדבר על כך. גידי ענה על שאלותיה בלקוניות והכחיש שהאפרוחים מזכירים לו את אחותו. למרות שהציעה לו זאת, סרב להחזיק או לגעת באפרוח. הוא התמקד בלפזר קש בכלוב ולצפות בעופות נוברים בו. המטפלת החלה להרגיש תסכול מן העובדה שגידי נמנע מכל סוג של מגע ישיר עם האפרוחים, ובשל כישלונה להבין למה. לאחר מכן גידי התייחס ליונה שגרה לבדה בכלוב נפרד ואמר שהוא רוצה לקחת אותה הביתה. המטפלת התעניינה מה מושך את תשומת ליבו ביונה, וגידי דיבר על ההליכה שלה ותנועות הראש, והדגים את כוונתו תוך שהוא עושה חיקוי של יונה. המטפלת הזכירה את החוויה שלו לפעמים שהוא לא מובן, שלאנשים אין סבלנות לחכות עד שהוא עונה, ושזה גורם לו להרגיש בודד, כמו היונה. גידי אמר שזה נכון אך נראה אבוד. לא יודע מה לעשות הלאה. לאחר היסוס קל הוא החליט ללכת למתחם הצבים, שם מבלה זמן מה כמעט בכל פגישה. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, החל לסדר מחדש את המתחם, תוך שהוא מזיז צבים, אבנים וכדי חרס ממקום למקום. בשלב זה הוא התרכז בעשייה והתעלם מהמטפלת, שצפתה בו בדממה כשבתוכה הולך ומצטבר אי שקט. תוך זמן קצר התערבה שוב המטפלת והחלה לשאול אותו שאלות על הסידור שהוא עושה, אם יש לו תוכנית ומדוע מסדר כך ולא אחרת. בתגובה, גידי אמר לה שקשה לו להתרכז והוא לא מצליח לעשות שני דברים באותו זמן.

בהמשך פגישת ההדרכה, המודרכת סיפרה שלגידי יש מין דיבור מונוטוני, כמעט רובוטי, ושכשהוא נכנס לטראנס קשה להפסיק אותו ואי אפשר לדבר איתו. היא תיארה כמה סוגים של פעילויות שגידי עושה בפינת החי, כמו ניקוי וסידור כלובים, שיש בהן מרכיב תבניתי וחזרתי. הנחיתי אותה להתמקד בתחושותיה במפגש, והיא דיברה על ההרגשה שהיא לא מבינה מה קורה, שנשארת 'מחוץ לדלת', שלעתים מאבדת עניין ומשתעממת, ומתקשה מאוד להישאר בצד ולא להתערב. היא הוסיפה שהיא מכירה את ההרגשה להיות במקום שבו לא רואים אותך כאדם ולא מתייחסים לרגשותיך, אלא משתמשים בך כחפץ. בזמן שדיברה, ראיתי בדמיוני את גידי מסדר צבים ואבנים בלי להבחין ביניהם. שאלתי אותה מה מעורר בה המקום הזה, והיא דיברה על תסכול, אי שקט ורצון "לשבור את הדלת הסגורה". הדימוי הזה עזר לנו להבין את מנגנון 'הדלת הסגורה' של גידי, את דפוס הניתוק הרגשי שהוא מפעיל, שגרם לה להרגיש נידוי וניכור, ושגרם לגידי לנקוט עמדה מרוחקת ואדישה של צופה על האפרוחים, ואולי גם על הופעתה של האחות הקטנה בעולמו. עכשיו יכולנו גם לזהות שכאשר הזמינה המטפלת את גידי לעשות חיבור בין האפרוח ואחותו, היא התייחסה למעשה לתכנים שעלו בעולמה הפנימי, ובלי לשים לב לכך פספסה את המקום בו נמצא המטופל. היא ניסתה 'לשבור את הדלת הסגורה' של גידי על ידי הכנסה של משהו ממנה לתוכו, במקום לחכות שהתכנים יבואו ממנו. בהמשך גידי משתף אותה ברצונו לקחת את היונה הביתה. האם הוא מדבר על הרצון לתינוקת משלו, למשהו שהוא יוכל לטפל בו, כמו שאימא מטפלת בתינוקת שלה? או אולי הוא רומז למטפלת שהוא זקוק לכך שהיא תתאים את עצמה יותר אליו, לעולמו, לתנועותיו? על כל פנים, המטפלת עדיין שקועה בחוויית הבדידות שלה ובתחושה של חוסר ההבנה שלה את המטופל. שוב היא מפרשת את תחושותיה שלה, ומפספסת את המסר של גידי. בתגובה לכך, הוא נסוג חזרה לתוך הבועה המבודדת שלו וסוגר אחריו את הדלת, כמו צב הנכנס לתוך שריון שהופך אותו לבלתי מובחן מסלע. לחפץ דומם ללא חיים פנימיים. והמטפלת נשארת שוב בחוץ, מרגישה אף היא כחפץ חסר ערך וחסר חיים. הדיון בהדרכה עזר למטפלת לראות את הנסיגה שחלה בה עצמה, בעקבות הכאב שהתלווה לחוויית הניכור והדחייה שגידי העניק לה. היא הצליחה לזהות איך, ממקום שבלולי ואפל זה שבמעמקי הקונכייה, מושלכים רגשות הבדידות והזרות החוצה, וצובעים את העולם בגוונים אפורים וקשים. הדבר עזר לה להבין איך העולם נחווה מנקודת מבטו של גידי וכמה הוא יכול להיות קר ואכזרי ולא מובן. תובנות אלו אפשרו לה להתחבר לגידי מחדש, ממקום אמפאטי יותר, ובשלב זה אפשר היה לחשוב יחד על דרכים שונות להתמקמות מצידה של המטפלת, ועל התערבויות ושיקופים אפשריים, תוך שהיא מודעת יותר למשמעות התנהגותו של גידי ביחס לחיות וביחס אליה, ולמקומות המהדהדים בה בקשר איתו.

דוגמה זו מחדדת לדעתי אמירה חשובה, שנוכחותם של בעלי החיים בטיפול איננה יכולה להחליף את ההקשבה הרגישה של המטפל למה שקורה למטופל ולמה שקורה לו עצמו בכל רגע בטיפול. יתרה מזאת, היא מדגימה איך הנוכחות שלהם מקשה לעתים על המטפל בכך שהיא מעוררת בו התרחשויות פנימיות נוספות שעליו לעבד ולהכיל, ולא תמיד קל לעשות את ההפרדה בין מה שעולה בתוכי לבין מה שמפקיד בתוכי המטופל, דרך המסרים שלו. במקרה הזה, למשל, התינוק שראתה המטפלת לא היה אותו תינוק שראה גידי. בהדרכה, ניתנה למטפלת הזדמנות להתבונן במה שקרה לה במפגש הטיפולי, במה שהתעורר בה מול המטופל, מול החיות, ובמה שלא הצליחה לבוא איתו במגע בזמן-אמת. היא יכולה עכשיו להתחיל להפריד בין הדימויים שלה לבין אלו של המטופל. אך כדי לעזור לה לעשות זאת, המדריך צריך אף הוא להתמודד עם הקושי להפריד ולהבדיל בין המקורות השונים של הדימויים שעולים - ביטויי המטופל, ביטויי המודרכת או דימויי המדריך עצמו - ולהיות מספיק חופשי לסובב אותם כך ואחרת בתוכו כדי לבחון באיזה אופן הכי יעיל להשתמש בהם בהדרכה. למשל, את דימוי שעלה בי בזמן שהמודרכת דיברה (התמונה של גידי מסדר צבים וסלעים) אפשר היה לחשוב בדרכים שונות: או שגידי הוא הצב, שחש שהמודרכת מתייחסת אליו כחפץ, מזיזה אותו מפה לשם, ולא מבדילה בינו ובין סלע, או להיפך, היא הצב/סלע בידיו של גידי. ואולי בכלל דפוס זה של יחסים משתחזר באופן כלשהו בהדרכה. אפשר למשל לחשוב שבאופן שבו פירשתי למודרכת את מה שהתרחש בפגישה שלה עם גידי, עשיתי לה את מה שטענתי שהיא עשתה לגידי. אולי גם אני פספסתי אותה וניסיתי לדחוף לתוכה תכנים שהיו שייכים לעולם הפנימי שלי? מה שעוד אפשר להדגים באמצעות דוגמה זו, לדעתי, היא העובדה שלא רק שבכל רגע נתון, במפגש הטיפולי, מתקיימת מערכת יחסים משולשת, בין מטופל, מטפל ובעל חיים, שנתפסת באופן שונה בעיניו של המטופל ובאלו של המטפל, אלא שבהדרכה נוספת על כך נקודת מבט שלישית, זו של המדריך, ונוצר מרחב שבו קיימים יחסים מורכבים בין 4 גורמים המשפיעים זה על זה: מטפל, מטופל, חיה ומדריך.

סיכום

המחשבות והרעיונות שהצגתי נזרעו בי במשך השנים, ומבוססים על ניסיוני האישי וזה של מטפלים אחרים שפגשתי בדרכי. אני מכיר תודה לכל המדריכים, הקולגות, המודרכים והמטופלים שהיוו בשבילי שותפים לחשיבה, ללמידה ולהתפתחות מקצועית. חלקם עשויים לזהות את קולם מבין השורות של מאמר זה.

מחשבות אלה שהבאתי כאן הן הצעה והזמנה לסוג מסוים של חשיבה על מהי פסיכותרפיה בעזרת בעלי חיים ואיזו הדרכה מתאימה לה. לכל היותר, אלו הם כמה קצוות של חוטים שצריך להמשיך לבחון ולפתח כדי ליצור גוף ידע תיאורטי רלוונטי. אני מאמין שבתחום שלנו, בטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים, ההדרכה היא מרחב חיוני להתפתחות מקצועית לפחות כמו בכל דיסציפלינה טיפולית אחרת. אני תומך ביצירת מסגרות הכשרה להדרכה שתהיינה ספציפיות לעבודה שלנו, ומקווה ומאמין שבעתיד נזכה להיווצרות של דור של מדריכים, שייתן מענה לצורך של מטפלים בהדרכה ובמסגרות של הכשרה מקצועית מתקדמת.

ביבליוגרפיה:

ארליך, ש., (תשנ"ד). הדרכה על הדרכה. מתוך: הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: קרון, ת. וירושלמי ח., ירושלים, הוצאת מאגנס.

גנדלמן, ע., שפירו-פבלובסקי, א. ווסרמן, א. (2012). טיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים ישראל: מבט על המקצוע ועל זהותם המקצועית של המטפלים. חיות וחברה - כתב העת הישראלי לקשר בין אנשים לבעלי חיים. 47, 16-31.

ירושלמי, ח,. (תשנ"ד). גורמים מבניים המשפיעים על מסירות המדריך. מתוך: הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: קרון, ת. וירושלמי ח., ירושלים, הוצאת מאגנס.

רויטמן, ד. וקסירר-יזרעאלי, ה. (2013). המערך הטיפולי כישות חיה. מחשבות על עבודה עם ילדים בפינת החי. שיחות, כ"ח 1, 67-76.

קרון, ת., (תשנ"ד). מהי הדרכה: דילמות, גישות ודגמים. מתוך: הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: קרון, ת. וירושלמי ח., ירושלים, הוצאת מאגנס.

המערך הטיפולי כישות חיה. מחשבות על עבודה עם ילדים בפינת החי

Sun, 07 Oct 2018 13:38:39 GMT

המערך הטיפולי כישות חיה.

מחשבות על עבודה עם ילדים בפינת החי

POST AUTHOR

תקציר

דרך ההתבוננות בטיפול בילדים המתבצע בפינת החי, אנו מציעים כמה מושגים חדשים שיש בהם, להבנתנו, כדי לתרום לדיון בנושא המערך הטיפולי (setting) בפסיכותרפיה ולשפוך אור חדש על התרומה של האינטראקציות בין המטופל למרכיבי המערך הטיפולי לתהליך הטיפולי. במציאות של פינת החי פוגש המטופל מרכיבים פעילים, מגיבים ואף יוזמים אינטראקציות, ולא רק נוכחים באופן פסיבי. אנו מציעים כי פינת החי, כמרחב טיפולי, מהווה 'ישות חיה' המקיימת מערכת יחסים מורכבת, אינטרסובייקטיבית, עם המטופל. האינטראקציות השונות, המתרחשות במהלך פגישה טיפולית, מייצרות רצף דינמי של מרחבים מעבריים. בתיווכו של המטפל ובעזרת המיכל הנפשי שמספקת נוכחותו, עושה המטופל שימוש במרחבים אלה לטובת תהליכי עיבוד, ריפוי, צמיחה והתפתחות. אנו סבורים כי המושג 'ישות חיה' ניתן ליישום על כל מערך טיפולי באשר הוא. אנו מציעים לבחון מערכים טיפוליים שונים לפי המידה שבה מרכיביהם יכולים לנקוט עמדה נוכחת, פעילה, או מגיבה ויוזמת, ביחס למטופל. לשיטתנו, מרחבים טיפוליים נבדלים זה מזה במידה שהם מהווים 'ישות חיה' בפני עצמם, עבור המטפל והמטופל כאחד.

מאמר

הצבים בחורף ישנים כי קר בחוץ וזו דרכם להתמודד עם הקור. לפעמים, כשחם במשך שעות האור, הם פעילים. ליאור*, ילד בן 10 עם ADHD, מגיע לטיפול בפינת החי בשעות אחה"צ המאוחרות. הוא לא פוגש את הצבים ערים. ליאור כעוס, מתוסכל ופגוע מאי הצדק העונתי-סביבתי ש"תמיד פועל נגדו".

המערך הטיפולי מפגיש את ליאור עם קשייו וצרכיו. הוא פוגש אותם כאן ועכשיו, במציאות החיצונית ובעולמו הפנימי. המערך הטיפולי בפינת החי מזמֵן לנו כמטפלים יום-יום ושעה-שעה מצבים דומים לזה המתואר לעיל. מאמר זה עוסק בייחודיות של המערך** (setting) בטיפול בילדים בפינת החי. בנוסף, אנו מציעים דרך להרחבת והעמקת הדיון במשמעותו ובתרומתו של המערך הטיפולי באופן כללי.

-------------------

* פרטי המטופלים בתיאורי המקרה שיוצגו במאמר שונו לשם שמירה על פרטיותם.

** אנו בדעה אחת עם קלנר (1), ועם נימוקיה לטובת שימוש במילה 'מערך' על פני המונח "מסגרת טיפולית" לצורך תרגום המושג 'setting' לעברית.

בספרות הפסיכואנליטית התייחסויות רבות לתפקידי המערך הטיפולי. קלנר (1) מחלקת אותם לשני סוגים, כאלה שעוסקים במסגור הפעילות הטיפולית והגדרת היחסים הטיפוליים, מחד, וכאלה שתפקידם להנחות את אופן פעילותם של המשתתפים, את הטכניקה ואת העמדה הטיפולית, מאידך. היא מרמזת להיבטים הפטרנליים (חוקים וגבולות) והמטרנליים (החזקה והתאמה) של תפקידי המערך הטיפולי. גם אצל אצ'גוז'ן אנחנו מוצאים מטאפורות דומות, המדמות את המערך למסילת רכבת, לאורכה נפרש ונגלה התהליך הטיפולי (כאן מדובר על פונקצית ה'החזקה', אליה נשוב מאוחר יותר, ואל פונקצית ההנחיה), וכן לדבר שמכיל את התהליך הטיפולי. ההתייחסות כאן היא למערכת הקבועים (המשתנים שאינם משתנים - fixed variables) המהווים את המסגרת שבתוכה ממוקם התהליך הטיפולי (2). אצל בלג'ר ניתן למצוא את הרעיון כי 'המצב הטיפולי' כולל את התהליך ואת מה שהוא non-process, אותו אנו מזהים עם כל אותם משתנים שאנו בוחרים להתייחס אליהם כקבועים (3). כלומר, לפי בלג'ר, כאשר המערך הטיפולי מופרע, אותם קבועים שחל בהם שינוי הופכים לחלק מהתהליך. בס תומך ברעיון לפיו הדברים ה"קבועים" מהווים לעתים חלק מהדיאלוג והתהליך הטיפולי, ואף מרחיב וטוען שקיימת תנועה בין המערך כמסגרת למערך כתהליך, הכול בתלות ובהתאמה למטופל ולצרכים שנוצרים בתוך היחד החד פעמי (4). בהקשר זה, אצ'גוז'ן מוסיף הבהרה חשובה. לדבריו, הסטינג הוא קבוע במובן שהוא אינו משתנה תכופות באופן הקשור לתהליך הטיפולי, אלא נמצא בתהליך שינוי אוטונומי ובעל מקצב משלו, תחת השפעתם של חוקים כלליים, חוץ-תהליכיים, כגון עדכון מחיר השעה הטיפולית בהתאם להערכה אובייקטיבית ככל שאפשר של קצב עליית המחירים במשק.

מקובל לראות במערך הטיפולי ובמרכיביו מעין המשך של הפרסונה של המטפל. לפי תפיסה זו, שינויים במרכיבי המערך במהלך הטיפול מובנים כפעולה - מוצדקת או לא-מוצדקת, לגיטימית או אקטינג-אאוט - של המטפל, שכן ההתייחסות היא אל המערך הטיפולי כאל מערכת של כללים והנחיות, הנכללים בחוזה-הטיפולי בין המטפל והמטופל. כללים והנחיות אשר נקבעים ומוגדרים על ידי המטפל, הנשען על הנחיות הטכניקה הפסיכואנליטית, והוא זה שמביא אותם, אם הוא מביא אותם, לידיעת המטופל. לפי תפיסה זאת, המערך הטיפולי כולל את הסדרי הזמן, התשלום, הסדרי הישיבה וסידור החדר, וכדומה, וכן הנחיות לגבי אופן התבטאותו של המטופל (כלל היסוד של האסוציאציות החופשיות) ואופן מעורבותו והתערבויותיו של המטפל (כלל הקשב המרחף והמחולק באופן אחיד). בתוך כל אלו, המרכיב של המרחב הפיזי, הסביבה הטיפולית הקונקרטית, מקבל באופן מסורתי תשומת לב מעטה, אם בכלל. מאפייניו של חדר הטיפולים מעניינים את התיאוריה הפסיכואנליטית רק במידה שבה הם מוטענים במשמעות בעולמו הפנימי של המטופל, משמשים להפקדה של פנטזיות לא-מודעות שלו או שחלים בהם שינויים המעוררים בו תגובות נפשיות, שבתורן מובילות להופעה של תצורות חדשות בחומר הטיפולי.

במאמרו 'היבטים קליניים ומטא-פסיכולוגיים של רגרסיה בסטינג הפסיכואנליטי' (5), מבדיל ויניקוט בין 'מערך' ל'טכניקה'. לעתים, הוא אומר, ניתן להשלים טיפול מוצלח עם טכניקה מוגבלת, ויש טיפולים הנכשלים למרות קיומה של טכניקה משוכללת לעילא. בהגותו של פרויד, אומר ויניקוט, הונחה הפסיכואנליזה על בסיס כפול. מכאן, ישנה הטכניקה הפסיכואנליטית אשר התפתחה בהדרגה, ואותה סטודנטים לומדים, ומכאן ישנו המרחב הטיפולי שבתוכו מתבצעת העבודה. ומאחר ופרויד עצמו חווה אימהות טובה-דיה עם החזקה סביבתית ראויה ומותאמת לצרכיו, הוא ראה כמובן מאליו את הטיפול האימהי המוקדם ויישם אותו במערך הטיפולי (סטינג) שסיפק למטופליו, כמעט בלי שהיה מודע למשמעות מעשיו. מעבר לטכניקה, לפי ויניקוט, למערך הטיפולי תפקיד מרכזי בקידום התהליך הטיפולי (5, 6), בכך שהוא מספק למטופל סביבה פסיכולוגית מתאימה לתהליכים רגרסיבים, המאפשרים מגע עם פגיעות ראשוניות בשלבי ההתפתחות הטרום-מילוליים. ויניקוט הקדיש רק מלים בודדות לחדר הטיפולים עצמו, כשקבע שהחדר יהא מוגן מרעשים פתאומיים ובלתי צפויים אך חשוף לצלילים ביתיים יומיים, מואר כראוי באור קבוע ולא מסנוור וחם במידה נעימה, וכן לחשיבות של נוחותו של המטופל (המבוגר, השוכב על הספה) ולזמינותם של שמיכה ומים למקרה הצורך. נראה שמה שהחזיק ויניקוט בראשו, כשכתב תיאור תמציתי זה, הייתה הכוונה ליצור סביבה מוכרת וביתית, המשרה תחושה של נינוחות וביטחון. בפועל, מערכים טיפוליים קיימים במגוון צורות ומרחבים, השונים זה מזה במידה רבה. בעבודה עם ילדים, המערך כולל גם חומרים לביטוי במשחק וביצירה, שיכולים להשתנות בטיבם ובכמותם, אזורי אחסון ומרחבי עבודה מגוונים. אווירת הסלון (או חדר המגורים), הופכת לאווירה של חדר משחקים. הספה מוחלפת בכיסאות, שולחן נמוך, שטיח, ארגז חול, כן ציור, וכדומה. בכל רגע נתון חדר הטיפולים עשוי להפוך לסדנת ציור או עבודה בחומר, או למגרש כדורגל, כשמשקופי הדלת הופכים לקורות השער. מהי, אם כן, השפעתם של המרחב הטיפולי ומרכיביו על חוויית המטופל, המטפל והתהליך הטיפולי? כיצד ניתן לחשוב על ההבדלים בין המערכים השונים ועל השלכותיהם של הבדלים אלו על המתרחש בטיפול?

במאמר זה, מטרתנו להציע נקודת מבט מעט אחרת על המפגש של המטופל הילד עם המערך הטיפולי, דרך התבוננות בעבודה הטיפולית עם ילדים בפינת החי. גם כאן, אנו מאמינים שתפקיד המטפל, כפי שניסחה זאת קליין (7) בתמציתיות, "להבין את נפשו של המטופל ולתקשר לו מה מתרחש בה" (בתרגום חופשי שלנו). ובכל זאת, לסביבה טיפולית ייחודית זו השפעה רבה, אותה ננסה להמחיש ולהסביר להלן. בחינת ההשפעה של המערך הטיפולי המסוים הזה על המטופל והתבוננות באינטראקציות המתרחשות ביניהם מובילות להערכתנו לכמה תובנות חשובות, אודות תפקידי המערך הטיפולי באופן כללי והשפעתם של מרכיביו השונים על הסיטואציה הטיפולית, על המטופל, על המטפל ועל התהליך הטיפולי.

פינת חי כמערך טיפולי

ראשית, נציג את השדה בו אנו עוסקים. באומרנו "פינת חי" כוונתנו כאן לסביבה מוגדרת, המכילה מספר כלובים ומתחמים של בעלי חיים, לתוכם ניתן להיכנס. בנוסף, עשויים לשכון בה בעלי חיים שאינם מוגבלים למתחם מוגדר, אלא נעים בכל שטחה של פינת החי. בפינת החי מגוון סוגים של בעלי חיים, שלושה-ארבעה לכל הפחות (בדרך כלל הרבה יותר), היוצר שונות ניכרת (בגודל, כסות, אורח חיים וכיו"ב). שטחה של פינת החי מאפשר ריצה במרחב ומעבר פיזי בין נישות שונות. פינת החי כוללת בדרך כלל גם אלמנטים טבעיים נוספים, כמו צמחיה, מאגר מים ותכסית טבעית (דשא, אדמה). המערך הטיפולי בפינת החי מכיל מספר מאפיינים המשותפים לו ולחדר הטיפולים המסורתי. ראשית, הוא מופרד באופן ברור מסביבת החיים הרגילה של הילד ומשאר המסגרות בהן הוא פועל. קליין טוענת כי זהו מרכיב קריטי של המערך, בלעדיו לא יכול הילד להתגבר על עכבותיו לחוות ולבטא רגשות, מחשבות ופנטזיות שנתפסות כלא קונוונציונאליות, או אסורות, בהתאם לחינוך שספג (7). המרחב הטיפולי "שבפנים" והמרחב "החיצוני" מופרדים באופן פיזי ע"י קירות או גדרות. "בפנים" מתקיימים חוקים אחרים מאשר אלו הפועלים "בחוץ". אלו מוגדרים, בין השאר, ע"י מסגרת של זמן וכללי התנהגות ייחודיים של המקום (מרכיבי החוזה הטיפולי). התפיסה המסורתית טוענת כי למאפייני המערך הטיפולי, ובמיוחד לקביעות ולבהירות שבהן מוצגים מאפיינים אלו, חשיבות ביצירת מרחב טיפולי יעיל. המערך הטיפולי עוזר למוסס את הגנותיו של המטופל ולמתן את החרדות המלוות את תהליך הכניסה לטיפול ולקשר אינטימי עם אדם זר. קביעות המערך ונוכחות המטפל מסייעות ליצירת תחושה של 'מרחב בטוח' ומקלות על המטופל להתמסר לתהליך הטיפולי. המערך הטיפולי מדמה את הסיטואציה האימהית המוקדמת, את שלב הנרקיסיזם הראשוני בו משמשת האם כסביבה פסיכולוגית המחזיקה עבור התינוק את האגו הדיפוזי שלו, בטרם התרחשו תהליכי ההפנמה וההבחנה הראשוניים (5). המטופל עושה בו שימוש כסביבה חלופית לתהליכי לידה והתפתחות אשר עוכבו או נעצרו בשלבים שונים בחייו המוקדמים. כל אלו מתקיימים, בשאיפה, בכל המסגרות בהן מתקיימת פסיכותרפיה לילדים, כולל פינת החי. במה בכל זאת שונה הסביבה של פינת החי, כמרחב טיפולי, מחדר הטיפולים המסורתי?

המרחב של פינת החי נבדל מהמרחב הטיפולי המסורתי בזכות ארבעה מרכיבים עיקריים: 1. הטיפול מתבצע בחוץ. 2. גודל גיאוגרפי וארגון מרחבי. 3. גירוי רב חושי. ו- 4. המפגש עם בעה"ח. כל אחד מאלו מוסיף רבדים של 'צבע' ועומק רגשי, לחוויית השהייה בפינת החי.

המרכיב הראשון והבולט ביותר לעין הוא העובדה שהטיפול מתבצע בחוץ. באומרנו כאן "חוץ" אנו מתכוונים לסביבה שהיא פתוחה לשמים, חשופה לשינויים במזג האוויר, עונות השנה וכד', ושכוללת גם אלמנטים טבעיים כמו סוגי קרקעות שונים, גופי מים וצמחיה, וגם בעלי חיים. ויתרה מזאת, שהגבולות התוחמים אותה חדירים להשפעות הדדיות בין הסביבה שמחוץ לפינת החי לסביבה שבתוך פינת החי. החוויה בסביבה זו שונה משמעותית בין קיץ לחורף ובין שעות הצהריים לשעות הערב. להיות בפינת החי זה להיות בחוץ, לראות את העננים חולפים ממעל ואת השמש מנמיכה לעבר האופק וצובעת את העולם בצבעים רכים. לחוש את הרוח בשיער ולהריח את ריח האדמה הלחה אחרי הגשם. זוהי חוויה שיש בה מגע בלתי אמצעי עם מקצבים טבעיים של מחזוריות (היום, השנה והחיים) ועם ההשתנות המתמדת של הטבע. האלמנטים הטבעיים המקיפים את המטופל מעירים בו את האינסטינקט הביופילי* ומעלים את דריכותו ואת ערנותו למה שקורה סביבו. אך תכונת החדירות של מרחב הנמצא בחוץ היא גם חולשתה העיקרית של פינת החי כמרחב טיפולי. השתנותם המתמדת של האווירה ושל מאפייני המקום, כגון הטמפרטורה, התאורה ותנאי השטח, עלולה לעורר חוויה של חוסר וודאות. כל ביקור בפינת החי הוא, במובנים מסוימים, כמו להיכנס אליה לראשונה. המטופל עלול בכל רגע להיות מופתע מאיזשהו שינוי שחל בהיעדרו. תחושת המוגנות והביטחון במקום מאותגרת באופן קבוע ומקשה על התנועה הפנימית של התמסרות והרפיה מתוך אמון מלא, אליה אנו שואפים. אנו נוכחים כי במקרים מסוימים, חוויה זו עשויה להיות מציפה ומעוררת חרדה באופן שאינו מאפשר תנאים בסיסיים לטיפול.

-------------------

* פרופ' אדוארד וילסון, מאוניברסיטת הרווארד, טבע את המושג "ביופיליה", המתייחס לטענה כי לבני אנוש זיקה מבנית, גנטית, לכל היצורים החיים, לצמחייה ולמרכיבי נוף טבעי (8). התזה גורסת כי מתוך אילוצים אבולוציוניים המין האנושי הגביר את סיכויי הישרדותו הודות לערנותו ולידע שלו אודות רמזים סביבתיים. על פי וילסון, האינסטינקט הביופילי מופיע, תכופות באופן לא מודע, במחשבותינו, ברגשותינו, באמנות ובמוסר, ומתגלה בפנטזיות ובהתנהגויות של בני אדם מהילדות לאורך כל החיים ובכל התרבויות. לפי טענה זו, לסביבה הטבעית ולבע"ח שבתוכה יש נוכחות משמעותית בתהליכי ההתפתחות (9) ובתחושות בטחון, רווחה ושלווה (10) אצל האדם. הממצאים המחקריים, התומכים בהשערת הביופיליה, מרשימים בהיקפם ובכמותם (ר' סקירה אצל (11)).

המרכיב השני הוא גודלה הגיאוגראפי ואופן ארגונה של פינת החי. גודל השטח הוא כזה שמאפשר סוגי תנועה שונים במרחב, כמו ריצה, קפיצה, זחילה ודילוגים. כמו כן, לא ניתן להקיף את כל השטח במבט אחד מנקודה נייחת. גודלו וסידורו של השטח יוצרים הפרדה מרחבית בין תאי השטח השונים ומגדירים נישות* ייחודיות המופרדות זו מזו, עם אפשרות למעבר ביניהן. המעברים בין המרחבים השונים, הכניסות והיציאות דרך שערים, דלתות וצורות אחרות של אמצעי הפרדה, מזמינים עיסוק בחוויות מעבריות של תנועה בין סוגים שונים של 'פנים' ו'חוץ'. למשל, הזדמנות להסתכל על מרחב מסוים מבחוץ, ואז מבפנים, ואז לחזור שוב ושוב על המעבר מצורת הסתכלות (עמדה) אחת לאחרת. ישנה נטייה למטופלים רבים ללמוד את פעולת מנגנוני הדלתות והמנעולים של כלובי החיות ולהקדיש זמן רב להשגת שליטה עליהם. בנוסף, מרחב כזה, כה גדול ורחב ידיים, עם אזורים קרובים ואזורים רחוקים, אזורים מוכרים ואזורים זרים ומסתוריים, מעורר אצל המטופל חוויה מורכבת. מחד, יש בו משהו מאתגר המזמין תנועה במגמה של חקירה ומעורר סקרנות, ואיתה עוררות פיזית המתלווה לתנועה במרחב. מאידך, הלא-ידוע עשוי להיות מאיים ומפחיד מדי, ובמקום הסקרנות והריגוש מופיעים לפעמים אימה ושיתוק. מה שיכול להוות הזמנה לשילוב של תנועה ופעילות גופנית במשחק ובביטוי בפעולה של תכנים ותהליכים נפשיים, עלול במקרים מסוימים להפוך לסביבה משתקת ולמרחב מאיים, המרוקן את היכולת למשחק וליצירתיות.

-------------------

* נישה היא מערכת תנאים סביבתיים אופיינית וייחודית למין מסוים. למעשה, לכול אורגניזם חי ישנן דרישות או צרכים מסביבתו שללא קיומם הוא איננו יכול להתקיים. ולכן, לפי טענה זו, אין אורגניזם ללא סביבה, ללא נישה ייחודית ואופיינית לו.

המרכיב השלישי מתייחס לגירויים הרב-חושיים אליהם חושפת פינת החי את המטופל, כגון קולות המים ובעלי החיים והריחות הנישאים באוויר. ערב-רב של גירויים מתגנב בלתי מוזמן דרך כל החושים, מתמקם ברובו בסמוך לתודעה, ורק בחלקו הקטן חודר לתוכה. הוא איננו מחכה שנאשר לו כניסה לתוכנו, או שנהיה מוכנים לחוותו, אלא נוגע בנו ומפעיל אותנו בעל כורחנו. אישיותו, נטיותיו ומצבו הרגעי של המטופל מכתיבים את האופן בו יגיב לגירויים החושיים שסביבו. לעתים, זוהי חוויה אשר עלולה להיות מציפה, מאיימת וחודרנית ולהוביל להימנעות וצמצום. מנגד, יש בהפעלה האינטנסיבית של החושים בפינת החי כדי להעיר אותו לשים לב למתרחש סביבו. לעתים, מתעוררת משיכה חזקה להגיב ולגעת, לחוות ולהתנסות, לשחק ולהתבטא במגוון של חומרים. מטופלים המתמודדים עם רגישות יתר לסוגים מסוימים של מגע או עם חרדות הקשורות ללכלוך ואי-סדר, למשל, יחוו את פינת החי כסביבה מאתגרת במיוחד. הם עשויים להציג בתחילה רתיעה ממגע עם חומרים כמו מים, אדמה, חומרי מזון וכדומה. אך רתיעה זו הופכת פעמים רבות להתרגשות כאשר הם מרשים לעצמם לבסוף להתנסות ולבוסס בבוץ, לטמון ידיהם בתערובת של מזון-עופות או ללכלך את בגדיהם במים, בעת שהם ממלאים את כלי השתייה של החיות. המרחב מפגיש אותם עם היופי והחן של העולם סביבנו כמו גם עם תהליכי חיים ותוצריהם על מרכיביהם השונים: הריחניים והמסריחים, המושכים והדוחים, כולם יחד ללא דרוג, שיפוט או הפרדה.

המרכיב הרביעי עוסק במפגש עם בעלי החיים עצמם, המצויים בפינת החי, מאכלסים את הנישות המרכיבות אותה, ומהווים חלק מהמערך הטיפולי. נוכחותם הופכת כל "תא שטח" למרחב חיים דינמי ומשתנה, ונותנת לכל נישה אופי ומהות נפרדים ושונים. הנישה היא, למעשה, תא שטח המאופיין גם על ידי צורתו וסידורו הפנימי וגם על ידי בעלי החיים שבו, אורח חייהם והתנהגותם. הכניסה לנישה זו או אחרת מהווה ביקור בסביבת חייהם (ביתם) של אותם בעלי חיים (סוג אחד או יותר) החיים בה. ישנה חפיפה בין נישות, כך שהחוויה של 'להיות בתוך' נישה מסוימת עשויה להתייחס לסביבת חיים של מין מסוים של בעל חיים, למתחם הכולל מספר נישות, או לפינת החי כולה, הכוללת את כל המתחמים גם יחד ואת השטחים הפתוחים שביניהם. בעלי החיים הינם, במקרים רבים, מוקד המשיכה והעניין העיקרי עבור הילדים המטופלים בפינת החי, בשל הנטייה הטבועה בבעלי החיים לפעול, ליזום, להגיב וליצור מצבי מפגש. האינטראקציות עימם מכילות מרכיב חווייתי בין-אישי, הנשען בין השאר גם על תכונתו של האדם לראות בבעלי החיים סובייקטים-אחרים* לגיטימיים (9). החיות מחזיקות עבור המטופלים מרכיבים אנושיים שונים, תכופות בעלי מרכיבים יצריים, ואת הפוטנציאל לסוגים שונים של קשר. המפגש עימם מעורר כמיהות, תשוקות, משאלות וחרדות מתוך יחסי-האובייקט המופנמים בנפשו של המטופל**.

-------------------

* מאיירס טוען שבעלי חיים מציגים את כל 4 התכונות האחראיות לכך שאנשים (ובפרט ילדים) תופסים אותם כסובייקט-אחר, כלומר לא רק כיצור נפרד ושונה מהם מהותית (מזן אחר), אלא גם כסובייקט כמוהם. במיוחד, נראה שילדים מתרשמים מיכולתו של בעל החיים להציג סוכנות (agency), המתבטאת ביכולתו לנוע ולשלוט באופן עצמאי על פעולותיו. עבור ילדים, משמעותה של הסוכנות של בעלי החיים היא בכך שהיא ממחישה עבורם את הסובייקטיביות של החיה – העובדה שיש לה חיים ומטרות פנימיות משלה. באופן ספציפי, טוען מאיירס, בעלי חיים מייצגים עבור הילד ארבע איכויות עצמי בסיסיות, והן: (1) סוכנות (agency), המתבטאת בכך שהחיה נעה בזכות עצמה ויכולה ליזום פעולות כגון נשיכה, זחילה, התבוננות סביב, וכדומה. (2) קוהרנטיות (coherence), החיה נתפסת בקלות כאורגניזם שלם, כאובייקט. (3) אפקטיביות (affectivity), החיה מציגה דפוסים מגוונים של התרגשות, עוררות, רגיעה ואיכויות גופניות אחרות המקושרות לרגש. ו-(4) המשכיות (continuity), דרך חוויות חוזרות ונשנות, החיה הופכת לאינדיבידואל מוכר וידוע עם היסטוריה משלו ודפוסי התנהגות ידועים. הם מייצגים איכויות אלו משום שהם מציגים אותן בחיוניות משכנעת במיוחד. איכויות אלו, לטענתו, מהוות את מרכיבי הבסיס גם לתחושת העצמי הסובייקטיבי (the I) שלנו, בני האדם.

** במסגרת מאמר זה לא נוכל להרחיב על השלכותיו והסתעפויותיו של המפגש עם בעלי החיים ועל ההיבטים הנוספים של הקשר איתם בטיפול המתבצע בפינת חי. אנו מתייחסים כאן לבעלי החיים רק כמרכיב של המערך הטיפולי בפינת החי ועוסקים בהיבט זה של המפגש בינם ובין המטופל.

מערך ותוכן בטיפול בפינת החי

כאשר דנים במאפייניו של מערך טיפולי, עולות שאלות העוסקות בהבחנות בין מושגים ותופעות בטיפול. בהקשר זה, מעסיקה אותנו במיוחד השאלה, האם אנו יודעים לשרטט קו ברור המבדיל בין מערך ותוכן? כיצד אנו יודעים אם תופעה כלשהי שאנו מתארים שייכת למערך הטיפולי, כלומר למשהו שנמצא שם תמיד, כמרכיב של המרחב הטיפולי, או שהיא בעצם חלק מהתכנים המשתנים השייכים לתהליך הטיפולי שהחל? למשל, האם אינטראקציות בין המטופל לבין חיה מסוימת הנן מרכיב של המערך או תוכן טיפולי? בבואנו ליישב תהיות אלו, אנו מגלים כי למערך הטיפולי בפינת החי אמירה ייחודית משלו.

פסיכותרפיה פסיכואנליטית (דינמית) עוסקת בעולמו הפנימי של הילד. המטפל מתחקה אחר ביטויים של רגשות, מחשבות ומשאלות, של עמדות ודפוסים בין-אישיים, של קונפליקטים פנימיים או של חלקי העצמי השונים, המרכיבים את חוויית העצמי של המטופל. התצורות הלא-מודעות (unconscious configurations) נחשפות בדיבורו ובהתנהגותו של המטופל. למשל, אם הוא בוהה קדימה, עוטה הבעת אימה על פניו ומונה חיות טרף על אצבעותיו הקטנות, נוכל להתייחס לכך כאל ביטוי של מנגנון כלשהו אשר הופעל בעקבות חרדה שעלתה והציפה את עולמו הפנימי. ניתן יהיה להמשיג זאת כחרדת כיליון, או סירוס, אשר הפעילה אצלו מנגנון הגנה שנועד להשיג תחושה של שליטה יחד עם פורקן ועיבוד מסוים של החרדה. נוכל אף לתהות, מה היה הגירוי החיצוני (בסביבה) ו/או הפנימי (רגשות, מחשבות, אסוציאציות) אשר הפעיל את תגובת השרשרת. אם הייתה זו תגובתו של הילד להצצה הראשונה שלו משער הכניסה פנימה, אל תוך פינת החי, אפשר יהיה לטעון כי הגירוי הזה (או מערך הגירויים) 'שלף' משהו ממעמקי נפשו של הילד. מכאן עולה כי החומר הטיפולי מופק כתוצאה מהשפעתו של גירוי כלשהו, פנימי, חיצוני או גם וגם. במקרה זה, המערך של פינת החי, כפי שהוא נתפס מנקודת מבטו של הילד המשקיף פנימה משער הכניסה, היווה גירוי חיצוני. גירוי זה קיים אינטראקציה כלשהי עם עולמו הפנימי של הילד, אשר הובילה לכך שמה שנרשם בפנים, הייצוג הפנימי של פינת החי, נחווה כמעורר חרדה. אינטראקציה זו, נקודת המפגש בין מציאות חיצונית ופנימית, בין (עולמו הפנימי של) המטופל לבין המערך הטיפולי, היא במוקד תשומת ליבנו. כאן אפשר לנסח משהו על הזיקה בין מערך ותוכן: מתקיימת אינטראקציה בין מרכיבי המערך לבין נפשו של המטופל, כזאת שמחלצת או מציפה תכנים נפשיים ומפיקה חומר טיפולי (ביטויים של תכנים אלו).

נחשוב עוד קצת על הייחודיות של האינטראקציה בין המערך הטיפולי בפינת החי לבין המטופל הנמצא בתוכו. שכן, הרעיון שהמערך הטיפולי מהווה גירוי, המפיק מהמטופל חומר טיפולי נושא תכנים, איננו בלעדי לפינת החי. רעיון זה מתאר תופעות שאנו פוגשים גם בחדר טיפולים רגיל. למשל, מטופל עשוי להגיב בצורות שונות לצעצוע חדש בחדר, או לכך שארגז החול או בית הבובות אינם במצב בו השאיר אותם בשבוע שעבר. אם כך, מה ייחודי פה? כאשר מטופל ניצב בשער הכניסה ומתבונן פנימה, מה הוא רואה? מה הוא שומע, מריח? בסצנה המתחוללת מולו התרחשויות רבות שאינן תלויות בו. המערך איננו רק נוכח, ממתין לו, אלא פעיל ושוקק חיים. הדבר משול לאדם העובר בדרכו על פני דלת סגורה ועליה רשום "מסעדה". האפשרות שיעצור ויפנה לפתוח את הדלת תלויה במידת הרעב שלו, ובמידה שבה הוא מודע לרעב זה. אך אם יעבור על פני המסעדה והדלת תהיה פתוחה, במטבח יתבשלו תבשילים ריחניים ובחוץ יוגשו מעדנים על מגשים, האם לא יעורר המראה את סקרנותו ואת תאבונו? האם לא יגבר אז הפיתוי להיכנס? ואם, בעוברו בסמוך למסעדה, יצא אליו רב-מלצרים חייכן, יגיש לו טעימות ויפנה אליו בדברי חנופה, האם לא יהיה לו אז קשה יותר להתחמק ולהימנע מלבקר במקום? ואפילו יעבור לא רעב, לא מודע להיותו רעב, מפגש זה יכול לגלות לו את היותו רעב ואולי אף רעב למשהו שלא היה מודע עד לאותו רגע שהוא רעב לו. מצב זה דומה למצבים בטיפול בהם המערך הטיפולי, או מרכיב כלשהו בתוכו, אינו רק פעיל אלא אף מגיב לנוכחות המטופל ויוזם אינטראקציה עימו. יוזמות אלו של המערך מופיעות באינספור צורות בפינת החי, כגון חתול הניגש ומתחכך במכנסיים, גשם שמתחיל לרדת או אווזה צווחנית שתוקפת, כי המטופל עבר קרוב מדי לקן בו הטילה את ביצתה. כלומר, בכל רגע ורגע, המערך הטיפולי עשוי להיות נוכח, פעיל או מגיב ויוזם, ביחס למטופל. שלושת 'מצבי הצבירה' הללו מובילים לצורות ולאיכויות שונות של אינטראקציה בינו ובין המטופל. הם מייחדים את המערך של פינת החי באופן בו הוא מחלץ תכנים מתוך הילד, לפעמים בעל כורחו. ומאחר וביכולתם של מרכיבים שונים בפינת החי כאמור להגיב לפעולות הילד (בעלי החיים), ייחודיותו של מערך זה היא גם באופן בו הוא מאפשר ל-'סצנה פנימית' להיות מומחזת באופן קונקרטי ומשוחקת בין שני משתתפים חיים, במציאות החיצונית. גנט (12) סבור שהתהליך האינטרסובייקטיבי בין המטופל למטפל, המגיב אליו והנענה לצרכיו, מעורר שאיפות להתמסרות, שהמטופל לא ידע שקיימות אצלו. ניתן להרחיב רעיון זה ולטעון שיכול להתקיים תהליך אינטרסובייקטיבי בין המטופל והמערך, אשר לו אפקט דומה, המעורר תשוקות ושאיפות חבויות אצל המטופל ומעודד את תהליך התמסרותו לטיפול.

מערכים טיפוליים שונים נבדלים זה מזה במידה שבה מרכיביהם יכולים לנקוט עמדה נוכחת, פעילה, או מגיבה ויוזמת, ביחס למטופל. על בסיס מאפיינים אלו, ניתן למקם כל מערך טיפולי נתון על פני ציר תיאורטי. קצהו האחד של הציר מתייחס למערך שבו הסביבה נוכחת באופן פסיבי לחלוטין ומרכיביה כמעט שאינם משתנים. מערך המזכיר את תפיסתו של ויניקוט, שהוזכרה לעיל, ימוקם קרוב לקוטב זה. קצהו השני של הציר מתייחס למערך תיאורטי שכל מרכיביו יוזמים ומגיבים ומשתנים באופן אוטונומי, עם או בלי קשר להתנהגות המטופל. דוגמאות למרחבים טיפוליים הנמצאים קרוב לקוטב זה של הציר זה הם פינת החי, בה אנו עוסקים כאן, והסביבה בה מתקיימת טבע-תרפיה (13). מיקומו של המערך הטיפולי לאורך הציר הנ"ל קשור לאופי האינטראקציות המתרחשות בין המטופל ומרכיבי המערך ומשפיע על הצורה שבה פועל המנגנון שתואר לעיל, בעזרתו מופק חומר טיפולי נושא תכנים נפשיים ומומחזות 'סצנות פנימיות' בטיפול. ככל שהמערך קרוב יותר לקוטב 'החי' של הציר, כך גובר להבנתנו הפוטנציאל לתהליכים אינטרסובייקטיביים בינו ובין המטופל.

פגישה ראשונה עם פינת החי

ייחודיותו של המערך הטיפולי בפינת החי, אם כך, קשורה לאופן שבו מרכיביו השונים פועלים על המטופל ויוצרים עימו אינטראקציות המשפיעות על חוויותיו בטיפול. כדי להמחיש טענה זו, נתבונן בתיאור של פגישה ראשונה של מטופל בפינת החי ונחשוב על האינטראקציות הנוצרות בינו ובין המערך המקבל את פניו לראשונה ועל התכנים שהן מעלות.

סתיו, בן 5, ילד שובב, סרבן והיפראקטיבי, הגיע לפגישה הטיפולית הראשונה בפינת החי בליווי אמו. היה זה יום בהיר של תחילת נובמבר, שעת אחר צהריים. ברחבה המרכזית של פינת החי נפרש שטיח של יונים לבנות, ששוטטו להן בחיפוש אחר גרגר מזון, זיווג או קרן שמש אחרונה. בשאר השטחים הפתוחים סיירו ברווזים ותרנגולים, בזוגות ובחבורות קטנות, ומתחו צווארם מידי פעם בקריאה צורמת. התרגשות של לקראת-שעת-האכלה מילאה את פינת החי. היא ניכרה בתנועתם המוגברת של העזים במכלאתן, ובתגרות שפרצו ביניהן לפרקים ונמוגו מיד כלעומת שבאו. במכלאה פינתית ומעט נסתרת מעין עמדו כמה חמורים וגירדו בשיניהם את גדר העץ בחוסר סבלנות.

משער הכניסה סתיו יכול היה לראות רק חלק מכל מה שקורה בפנים. הוא הביט סביבו בעיניים פעורות והבעת פניו גילתה את סערת רוחו. הוא מלמל: "אריות, דובים, נמרים, מפחידים ממני", תוך שהוא סופר על אצבעותיו את חיות הטרף שנקב בשמן. מרגע שהותר לו, סתיו פנה מיד לתוך פינת החי, משאיר את המטפלת, את אמו ואת שער הכניסה מאחוריו. הוא התקדם בצעד מהיר בשביל הכניסה, אשר התפתל בין כלובי תוכים ויונים עד שנשפך לרחבה המרכזית. הוא הלך לפנים, עצמאי ובודד בחקירותיו, והמטפלת אחריו, מלווה בשקט. ניסיון קצר ליצור קשר עימו לימד כי הוא מבקש לחוות את המסע הראשון בארץ החדשה לבדו. מידי פעם מלמל לעצמו דברים וספר את החיות שראה על אצבעותיו. הוא פגש בדרכו קבוצה של שלוש תרנגולות, אשר משכו את תשומת ליבו. הוא פנה בעקבותיהן, האיץ את צעדיו וקרא לעברן: "בוא לשחק איתי. אתה רוצה לשחק איתי!" התרנגולות חמקו ממנו בקרקור מבוהל והמשיכו בדרכן. סתיו רדף אחריהן מעט, עד שהתייאש.

הוא המשיך פנימה, לעומק השטח, הגיע אל הגדר של מכלאת העזים והושיט ידיו בהיסוס לעברן. הן התעניינו וניסו לרחרחו, אך הוא הסיט את ידו ונמנע ממגע. בלי להשתהות פנה הלאה. הוא התקרב לחמורים ואמר: "הפרות רוצות ללקק אותי". שוב הושיט את ידו ומשכה בבהלה כאשר אחד החמורים קירב אליה את חוטמו. הוא נשאל איך זה מרגיש ואמר "מפחיד". סתיו צעד בהחלטיות והגיע אל בריכת מים רחבת ידיים ומעליה גשר מעץ. הוא טיפס ורץ על הגשר הלוך וחזור ונעמד ליד חור לא גדול במרכז הגשר. החור נוצר משברים בקרשים שהרכיבו את רצפת הגשר. סתיו התבונן בחור בריכוז ואמר "חסרים פה שישה קרשים". הוא רץ לערימת קרשים שהיתה מונחת ליד הגשר והחל לסחוב ולסדר אותם על החור. הוא עבד במרץ, מיקם אותם בשקדנות, שינה שוב ושוב את מקומם וכיוונם, תוך כדי שהוא סופר שוב ושוב את הקרשים. לבסוף החליט שהוא מרוצה ושהחור סתום.

לאחר שסיים עם הגשר, החליט סתיו לחצות את גדר העץ שהקיפה את הבריכה, ולהתקרב לקו המים. הגדר היתה כמעט בגובה שלו והוא התקשה לטפס ונעזר במטפלת כדי לעבור מעליה. הוא החל ללכת ממש על סף המים, נעליו קרובות סנטימטרים ספורים מלהירטב. המטפלת ציינה שצריך להיזהר כי אפשר להחליק וליפול למים. סתיו התעלם מאזהרתה והמשיך להקיף את הבריכה. הוא ניסה לגלגל חלוק נחל גדול לתוך המים והיא עצרה אותו והסבירה לו שאיננה מרשה זאת. בתגובה הרים אבנים נוספות וניסה שוב ושוב. המטפלת עמדה על שלה והמשיכה למנוע ממנו את הדבר, עוצרת את האבנים שהוא מנסה להשליך, וזה הצחיק אותו מאוד.

המפגש הראשוני עם פינת החי ועם האופן בו נחווה עולם חדש זה בעולמו הפנימי מעוררים בסתיו דריכות, חרדה ומשיכה בו-זמנית. התנהגותו מסגירה את החרדה העולה בו ואת הדפוס ההגנתי שהוא מפעיל כדי להתמודד עימה. בנוסף, מתעוררת בו משיכה עזה להיכנס לתוך עולם מפחיד זה ולהתמודד עימו בעצמו, ללא עזרה. מי יודע מה הן מחשבותיו לגבי מה שצופן בתוכו המערך הנפתח לקראתו. סתיו צועד בנחישות בעקבות, או בחיפוש אחר הצפי הפנימי שלו. הוא יוצא למסע כיבושים חיצוני ופנימי. העופות בשטח הפתוח של פינת החי, המתעסקים בשלהם, מעוררים אצלו תחושה של כניסה לנישה, לסביבת מִחיָה (של מישהו אחר). הוא נכנס למתחם פעיל, חי ושוקק, בו כל דבר מונח בטבעיות במקומו ופועל בהרמוניה עם סביבתו. חוויה זו מעוררת בו תחושות של זרות וניכור, כתייר שאיננו שייך להווי המקומי. ייתכן שהדבר מהדהד אצלו רגשות של בדידות וכמיהה לקשר. שאיפתו להתקבל כחבר למשחק ולהיות חלק מן 'החבורה' מוצאת ביטוי בפנייתו אליהם. הוא מכריז בפניהם שהם רוצים לשחק איתו ומקווה, אולי, שיוכל לכפות עליהם את רצונו זה. באינטראקציה שנוצרת בינו ובין העופות משתחזר משהו מן העמדה התובענית וחסרת הסבלנות של סתיו, למול האחר המחזיק את מה שסתיו רוצה לעצמו. אולי דומה הדבר לדינמיקה הבין-אישית הנוצרת בין סתיו להוריו, או לחבריו בגן. תגובתם של העופות להתקרבותו ולקריאותיו תואמת אולי, בחוויה שלו, לתגובותיהם של בני גילו להתנהגותו השתלטנית והתובענית במשחק, או ליחס שהוא מקבל מהוריו כשהוא הופך 'נודניק' ובלתי ממושמע: שלילת הדבר בו הוא חושק, יחד עם צמצום האינטראקציה עד נטישה מוחלטת.

דומה שהנישות של העזים והחמורים נחוו אצל סתיו כאזורים מפחידים מדי בשביל להשתהות בהם בשלב זה. הוא פוגש כאן מרכיבים פעילים ויוזמים של המערך הטיפולי, שמתעניינים בו ומנסים ליצור איתו אינטראקציה. בתחילה מתעוררת בו סקרנות מעורבת בפחד והוא מעז להתקרב בזהירות ולנסות ליצור מגע. שליחת היד מסמנת את הרצון לקשר, למגע, עם דברים מפחידים, מסוכנים ומאיימים. נזכור את האריות, הדובים והנמרים שמנה על אצבעותיו בכניסה לפינת החי. חיות הטרף הללו מייצגות עבורו דברים שהוא רוצה, אך פוחד להכיר ולפגוש. העזים והחמורים סיפקו לו את ההזדמנות לכך, אך הוא עדיין לא מוכן. האיזור של העזים והחמורים ממופה מעתה בנפשו של סתיו כאיזור מסוכן ומפחיד, המצוי בעומק פינת החי. ייקח לו זמן, אך הוא ישוב אליו בהמשך הטיפול, לכשיאזור מספיק אומץ לחוות את החלקים המפוחדים והחרדים שבתוכו. סתיו ממשיך לנוע, מתקדם בחקירתו את העולם החדש, ותוך כדי כך מתנסה בצורות שונות של תנועה שהמרחב מאפשר לו. הוא הולך, רץ, מטפס ויורד וחוצה בריכה ענקית של מים מצד לצד. בדיוק מעל אמצע הבריכה יש חור בגשר. סתיו מתעכב. משהו בחור הזה לא מאפשר לו להמשיך הלאה והוא חייב לסתום אותו. למה? אילו תהומות מהדהדים בתוכו כשהוא עומד שם, מתבונן בחור שבגשר ובמי הבריכה שמתחת? האם זה מחזיר אותו לעלבון ולתסכול שחש מול חווית הדחייה שעוררו בו העופות? אולי עדיין מפעמת בו החרדה שעוררו בו 'חיות הטרף' שבמכלאות העזים והחמורים? למרות שהחור שבגשר פשוט נמצא שם (נוכח בלבד), באיזשהו אופן הוא מעורר בסתיו את הצורך לאטום אותו ומפעיל את החלקים הקפדניים והכפייתיים באישיותו. ספירת הקרשים, כמו מניית החיות על האצבעות, הן צורות ביטוי להתמודדות עם חרדה, ניסיון להשיג שליטה, וסימן להפעלה של מנגנוני הגנה נפשיים. סתיו לא יכול להמשיך הלאה, כל עוד לא תיקן ואטם מחדש את מנגנוני ההגנה שלו, שנמצאים כנראה תחת מתקפה. ואולי בניית החלק החסר בגשר מאפשרת לסתיו לראשונה להשאיר את חותמו. כאן הוא מצליח להיות שייך למרחב ולא דחוי כמו במפגש עם התרנגולות או מבוהל כמו במפגש עם הגדולים שבחבורה ואולי אף לחוות את עצמו כבעל יכולות של שומר ומתקן.

עכשיו הוא יכול לרדת מן הגשר ולבחון גבולות חיצוניים. סתיו מחליט לחצות את הגדר שמסביב לבריכת המים. אין דבר המייצג גבול או מכשול באופן מוחשי יותר מגדר המקיפה בריכה של מים. לנוכח הגבולות המוצבים לפניו, סתיו חש פיתוי כמעט בלתי נשלט לחצות אותם. המטפלת, שעד כה ליוותה אותו כצל כמעט בלתי מורגשת, מקבלת עתה נוכחות חזקה. עדיין רובה ככולה חלק מהמערך הטיפולי עבור סתיו, היא נעה מעמדה נוכחת לעמדה פעילה ואף יוזמת ביחס אליו. היא מרשה לו לעבור את הגדר, ואפילו עוזרת לו כי הגדר גבוהה לו מדי, דבר ששולל מן הגדר את המרכיב 'הגבולי', האסור שבה. על כן סתיו פונה מייד לאתגֵר את הגבול הבא - שפת הבריכה. עתה מתרחשת אינטראקציה משולשת: מכאן שפת הבריכה המאיימת להרטיב את נעליו ולגרום לו להחליק לתוך המים; מכאן סתיו הצועד ומקיף את הבריכה כמו הולך על חבל דק, נענה לאתגר ומפגין את אומץ ליבו לנוכח הסכנות; ומכאן המטפלת העוקבת אחריו בדאגה ובחרדה הולכת וגוברת, מנסה לעצור את הסיטואציה ומרגישה שהדברים יוצאים משליטתה. כאשר סתיו מתחיל לזרוק אבנים למים לוקחת על עצמה המטפלת, בדבריה ובהתנהגותה, לייצג את הגבולות התוחמים את סתיו, שומרים עליו ומגבילים אותו בו-זמנית, ולשמור עליהם שלא יִיטשטשו. הוא מגיב בהתרסה מופגנת ובסירוב לקבל עליו את מרותה. צחוקו מעיד על ההנאה שהוא מפיק מן המאבק שנוצר ביניהם. סתיו מנהל כאן דיאלוג שונה מזה שמתקיים מול המערך על מרכיביו הדוממים (הגשר). שכן אלה אינם בגדר 'עצמאיים' מגיבים, דוחים, רוצים וכד'. במרחב שאינו חי קל יותר לסתיו לפתח תחושת שייכות ושליטה. למול המטפלת נבחנים שוב גבולות השליטה ומתפתח סביבם משחק אינטראקטיבי עם חומר טיפולי רב. אצל סתיו מופיע ניצוץ יצירתי וטון מתגרה, בלוויית הומור ויכולת עידון. הוא מזהה משהו מוכר בהתנהגות המטפלת ובעקשנות ובתוקפנות שמתעוררות בתוכו ביחס אליה, ומגיב לכך. כאן נחשפת לראשונה עמדה רגשית שתהווה רובד מרכזי בהעברה שמפתח סתיו כלפי המטפלת. ניתן אולי לחשוב על עמדה זו גם כעל חלק מההעברה המתפתחת כלפי המערך הטיפולי, ועל המטפלת כמייצגת אינטרסים של מערך זה ולא רק כאובייקט סובייקטיבי בעולמו הפנימי של סתיו.

מתוך מחשבה שכל מטפל באשר הוא אדם פועל מתוך אינטרסים, שעליו כמטפל להיות ער להם ולדאוג לזהותם ולבחון אותם ואת משמעותם למטופל (14), הרי שבמערך של פינת החי המטפלים מייצגים גם אינטרסים של המערך וככאלה הם משמשים פונקציות שונות. למשל, כאשר הם מציבים גבולות כדי לשמור על בטיחות ורווחת החיות והמטופל, או כאשר הם מסייעים לפעולות טכניות, כגון פתיחת שערים וחלוקת מזון. אז, מרחב התנועה ודרגות החופש שלהם, מבחינת ההתמקמות הטיפולית (ביחס לחוויות ולרגשות של המטופל), מצטמצמים ושיקולים אחרים מניעים אותם. כפי שקורה לעתים תחת השפעת ההעברה-הנגדית, המטפל 'מתפצל' אז לתודעה קלינית חווה, הווה, מתבוננת ומעבדת (חושבת), שלעתים נדחקת לרקע, ולצידה ישות פועלת ועושה, בעלת אינטרסים, במציאות הקונקרטית ובו-זמנית בזו הפנימית של המטופל. נדגיש, כי למרות שהמטפל לוקח על עצמו תמיד לשמור על האינטרסים של המערך, על שימורו ועל שלמותו, גם במערכים סבילים, או 'נוכחים' בלבד, להבנתנו ככל שהמערך 'חי' יותר והפוטנציאל להתרחשויות אינטרסובייקטיביות בינו ובין המטופל עולה, המטפל נדרש יותר לקחת אחריות על האינטרסים של מרכיבי המערך, לפעול בשמם ולייצג אותם מול המטופל.

המערך כישות חיה

בעקבות כל מה שהוצג עד כה, אנו טוענים שהמערך של פינת החי מתפקד כישות חיה שמשתתפת בסוג ייחודי של דיאלוג עם המטופל. הוא פועל על הילד, מפעיל אותו ומגיב אליו, כבר בפגישה הראשונה ובמהלך כל הטיפול. דו-השיח ביניהם מייצר מרחב מעברי שבו מתעורר לחיים המרחב הטיפולי על כל הכלול בו (החי והדומם כאחד) ומומחזות סצנות שלמות, שאינן רק בבחינת מציאות חיצונית עבור הילד, אך ללא ספק גם אינן ממוקמות בעולמו הפנימי בלבד. כמו שקרה לאליס (מ"ארץ הפלאות") מרגע שעברה לצד השני של המראה. כשאליס הסתכלה סביבה לראשונה, היא ראתה להפתעתה את השעון שעל האח מחייך אליה, וכאשר יצאה החוצה, לשדה, היא גילתה שהיא יכולה לשוחח עם הפרחים והם אף עונים לה (15). בדומה לכך, סיורו של סתיו ברחבי פינת החי מעביר אותו דרך כמה סצנות, שהן בו-זמנית אירועים בעולם החיצוני, כמו גם המחזה של יחסי-גומלין בין כוחות וייצוגים מעולמו הפנימי - אזורים נפשיים שונים ומיגוון מצבי עצמי, שנקראו לחזית בתגובה לאינטראקציה עם מאפיינים וגירויים סביבתיים. המפגש עם המערך מנכיח באופן קונקרטי תכנים מעולמו הפנימי של הילד ומאפשר לו (ולעתים מכריח אותו או דוחק בו) להמשיך ולעסוק בהם. אינטראקציות אלו בין המטופל לבין נישות שונות במערך הטיפולי מחזיקות פוטנציאל למיגוון רחב של מרחבים מעבריים והתרחשויות בעלות ערך טיפולי.

אנו מציעים אם כן, להתבונן על פינת החי כעל מערך חי ופועם, נוכח, פעיל ויוזם, מדבֵּר, מתַקְשר, משתנה, צפוי ולא צפוי - כל אלה מעצם הווייתו. לפיכך, על דרך ההשאלה, ניתן לומר שזוהי ישות חיה, שאיתה מתקיימת מערכת יחסים מורכבת. זו מצד המטופל, כוללת מיגוון גדול של התייחסויות ועמדות רגשיות, המרכיבות את מה שאפשר לכנות: העברה כלפי המערך הטיפולי. למעשה, מרגע הכניסה לפינת החי, המרחב שמסביב מזמין את המטופל למסע במציאות שלישית, הניזונה מחוויות שונות בעולמו הפנימי ובמציאות החיצונית. מציאות שניתן להתייחס אליה כאוסף או רצף דינמי, של מרחבים מעבריים. במפגש עם המערך של פינת החי נוצרת מערכת יחסים דו-כיוונית, המאפשרת תנועה בעולמו הפנימי של המטופל והתהוות של תהליכי שינוי. עמדות רגשיות ודפוסי התמודדות צפים אל פני השטח והופכים נגישים לחווייה, בחינה, הבנה ועיבוד. יתרה מזאת, כישויות עצמאיות בעלות חיים ודפוסי פעילות משלהן, ביכולתם של מרכיבי המערך בפינת החי ליצור שינוי במהלכים הצפויים מעולמו הפנימי של המטופל ולהכניס מרכיבים של הפתעה, תנועה ויצירתיות לתוך החוויות המוכרות והחזרתיות שהוא נושא בתוכו.

נדגים זאת בעזרת תיאור מקרה נוסף.

ניר, בן 9, הוא ילד הסובל מחרדות ומתאפיין בהתנהגות הימנעותית ובקווים כפייתיים. הוא נמצא בטיפול בפינת החי מזה כ-5 חודשים ועדיין מסרב לזוז מהספסל שבפינת היצירה. שם הוא מרוחק מעט ומוגן יחסית ממגע עם בעלי החיים. לטענתו, הוא כבר ראה את כל החיות והן לא מעניינות אותו, והוא גם איננו אוהב את הריחות שלהן. בפינת היצירה ספסל ומחצלת ומיגוון חומרי יצירה ומשחק. הפינה ממוקמת מתחת לשיח ענף ושופע, והיא צופה מרחוק על חלק ניכר מהשטחים של פינת החי. כשהוא נכנס לפינת החי, ניר צועד בקו ישר לספסל הקבוע שלו, בלי להסתכל ימינה ושמאלה. את שעות המפגש הטיפולי הוא מעביר בציור ובעבודות הדבקה, ולפעמים בשיחה עם המטפל. התוכן של ציוריו הוא סטריאוטיפי וחזרתי על פי רוב, ורק לעתים רחוקות מופיעים בהם מרכיבים בעלי מטען רגשי או אסוציאטיבי יותר. גם בשיחה, הוא נמנע כמעט לגמרי מהעלאת נושאים ומגיב בקצרה לפניות המטפל. הוא דבק בעמדת התעלמות מוחלטת מהמרכיבים השונים של המרחב הטיפולי, למעט מהחומרים המצויים בפינת היצירה ושמוכרים לו מהבית ומבית-הספר. הוא מתקשה להיפתח ולהשתחרר ולוקח לו זמן רב לפתח אמון ותחושת ביטחון. הסביבה נותרת זרה ועוינת בעיניו.

במהלך הפגישות, ולמרות הימנעותו המכוונת מההיצע הרחב של המערך הטיפולי, מידי פעם מזדמנות אינטראקציות לא צפויות לפניו. יום אחד קפץ והתיישב לידו, על הספסל, בילי החתול הג'ינג'י. בילי התמקם לו בנוחות ונשכב במרחק הושטת יד מניר, עם הפנים לפינת החי ועם הגב אליו. ניר הביט בו בחשש וגופו התכווץ. המטפל התייחס לאירוע והציג בפני ניר את החתול. אז הוא פנה לניר ואמר: "אני רואה שזה לא נוח לך שבילי יושב לידך. אתה רוצה שאבקש ממנו ללכת?" ניר הנהן במבוכה. המטפל ליטף בעדינות את החתול, הסביר לו כי הוא מבין שהוא, בילי, מעוניין להתקרב לניר, אבל שניר לא מרגיש נוח עם זה כרגע ולכן המטפל מבקש ממנו, בשמו של ניר, להתרחק מעט. הוא נופף בידו מעל ראשו של החתול, בכוונה לתקשר לו את המסר הזה, והחתול הבין את הרמז, קם והלך לחפש לו מקום אחר. ניר נרגע והמשיך בפעילותו. בהזדמנות אחרת, ניר זיהה תרנגולת ניצבת כמה מטרים לפניו, ליד פינת היצירה, מתבוננת בו ומשמיעה קולות קרקור עצבניים. הוא התמקד בה והקשיב בפנים קפואות לזמן מה, ואחר חזר לעיסוקיו. הדבר חזר על עצמו פעמים מספר. אז פנתה התרנגולת לכיוונו, עברה ממש קרוב אליו ונכנסה אל מתחת לשיח שלרגליו ישב. שם היה חבוי קן, עשוי נוצות וזרדים, שבו הטילה את ביציה. היא התיישבה, פלטה קרקור בודד, כמו אנחת רווחה, ופנתה לדגור עליהן. ניר התבונן בה בסקרנות. המטפל הציע שהתרנגולת חששה להתקרב, אך בסוף אספה מספיק אומץ והתגברה על פחדיה. הוא הרהר בקול רם שאולי היא הסיקה שהוא וניר לא מסוכנים כמו שהיא חשבה בתחילה. ניר הנהן בהסכמה. במפגש מאוחר יותר ניר הפנה את תשומת ליבו של המטפל לצב שחצה את המחצלת מצד לצד. הוא אמר שלצב יש בליטה, כמו עכביש, בבטן שלו. המטפל התעניין אם ניר רוצה לבדוק אותה מקרוב. ניר הסכים, המטפל הרים את הצב ויחד הם בחנו אותו מכל צדדיו. ניר הראה סקרנות ועניין בשריונו של הצב, ובעיקר בחלק התחתון שלו, זה שמגן על אזור הבטן.

במהלך האינטייק, המטפל התלבט יחד עם הוריו של ניר האִם המרחב של פינת החי הוא מרחב מתאים לעבודה טיפולית בשבילו. הם דיווחו על פחד מחיות, במיוחד מכלבים, וחשבו שהתמודדות עם פחד זה במרחב שמכיל בעלי חיים, בליווי ותיווך של איש מקצוע, עשויה לעזור לניר להתגבר על עכבותיו ולהשתחרר מעט מן הנוקשות שלו. המטפל הסכים עימם, אך חשש מהצפה מתמדת של חרדה בעוצמה שניר לא יהיה מסוגל לווסת. ואומנם, ניר התגונן מפני חרדה זו על-ידי התעלמות מקיומם של בעלי החיים ושמירה על הפרדה פיסית מהם, ועל-ידי הצטמצמות (וצמצום הקשר הטיפולי) לשיגרה נוקשה של פעילות חזרתית, דלה במשחק וביצירתיות. אך נראה כי למרחב הטיפולי היו תוכניות אחרות בשבילו. נוכחותם של בעלי החיים מסביבו, פעילותם ברקע ויוזמותיהם האקראיות ליצור עימו אינטראקציות לא איפשרו לו להישאר אדיש ובלתי מופרע מאחורי הגנותיו. בצורות שונות ובאופן עקבי הקיש המערך של פינת החי על דלתו הסגורה של ניר ותבע את תשומת ליבו. החיות נהגו באופן שהוא לא צפה והמשיכו לחפש את קירבתו, למרות התנהגותו האדישה והמרוחקת, ובאופן בלתי תובעני. בהדרגה ובזהירות הרשה לעצמו ניר להפציע מאחורי חומת בדידותו וליצור מגע עם סביבתו. כאשר בחן את שריונו של הצב, הוא סימן את מוקד חששותיו בשלב זה של הטיפול, להיות חלש ופגיע אם יחשוף את 'הבטן הרכה' שלו. בעקבות המפגש עם הצב, ניר סיפר למטפל על טיול לחו"ל שמשפחתו מתכננת ועל מקומות רחוקים באירופה, שם הם עתידים לבקר. ניתן היה לחוש את ההתרגשות ואת האמביוולנטיות שלו, המערבת שמחה ונכונות להתנסות יחד עם חששות ופחדים, לקראת שהייה ממושכת רחוק מהבית וביקור במקומות זרים ולא מוכרים.

ניתן לומר כי משהו שהיה טמון בפעולתו של המערך הטיפולי, בתוך האינטראקציה שלו עם ניר, דחף את ניר לכיוון של תנועה מעמדה נוקשה ונמנעת אל עבר יתר נכונות להיפתח וליצור קשר עם סביבתו, יחד עם שיפור ביכולת הביטוי העצמי שלו. הדבר לא היה יכול להתקיים, כפי הנראה, ללא ליווי ותיווך של המטפל, שסיפק את התנאים לקיומו של מיכל נפשי מתבונן, חושב ומעבֵּד, לתחושותיו ולרגשותיו של ניר.

בדוגמה זו ניתן לראות איך המטפל עוזר להנכיח ולתת מילים לאינטראקציות בין המטופל למערך הטיפולי. המטפל הגיב להתרחשויות השונות ושיקף אותן, מתוך כוונה להדגיש היבטים מסוימים ולא אחרים, אך באופן שנמנע מהתערבות פעילה בהם. זאת, למעט מקרים בהם סייע לניר לבטא את רצונותיו ותחושותיו ושימש לו כדובר או פעל בשמו (בא-כוחו). ברור כי המטפל לא יזם ולא כיוון התרחשויות אלו, אלא נקרא על-ידן לפעולה ונדרש לנקוט עמדה. גם הוא, כמו המטופל, איננו שולט במערך הטיפולי, אלא נמצא במערכת יחסים עימו. כזאת, שמכירה בו כישות עצמאית, עם חיים משל עצמה. בדוגמה שלפנינו המטפל והמטופל מגיבים להתרחשות בפינת החי – במערך. המטפל נותן מילים או ביטוי למערך ולמטופל. המטופל לא לבד, גם הוא וגם המערך זקוקים לתרגום, לפרשנות, להגנה. ההתקרבות לבטן הרכה של המטופל נעשית בעזרת הנוכחות החיה של המערך ותיווכו של המטפל. כאשר נוצרת אינטראקציה טריאדית, כדוגמת זו, על המטפל להתמקם, הן מול המטופל והן מול המערך, באופן שמותאם לשניהם. המטפלת שחסמה בין סתיו למי הבריכה והמטפל שניסה לתווך בין ניר לבעלי החיים מציגים אופנים שונים של התמקמות, של נוכחות והתערבות טיפולית, ביחס למטופל ולמערך כישות חיה.

דיון

בפינת החי, המפגש עם מרחב מציאותי, שונה מחיי היום-יום ומצוי ללא קשר או תלות בעולמו הפנימי של המטופל, אשר מפעיל את המטופל חושית ורגשית בעוצמה גבוהה, ואשר נמצא עימו במערכת יחסים, יוצר הזדמנות למפגש ייחודי בין המטופל לעולמו הפנימי. במרחב של פינת החי ובאינטראקציות שלו עם המטופל מתקיימות התרחשויות מציאותיות, אשר מאפשרות למטופל לחוות דברים באופן קונקרטי, ובו-זמנית גם באופן סִמבולי, אישי ופנימי. החיה הנחווית כנוטשת, ככועסת, או כלא-אוהבת, מתרחקת באמת. המטופל מפחד מנשיכה שעלולה להיות אמיתית, ומחיָה אמיתית. הוא מרגיש גועל, סקרנות, תסכול והתלהבות בתגובה לגירויים חושיים אמיתיים (ריחות, קולות מראות ותחושות פיסיות אחרות). הוא מרגיש, למשל, שהוא חייב לסתום ולתקן את החור שבגשר, ממנו אפשר באמת ליפול למים. תא השטח, או הנישה הקונקרטית עימה בא במגע, הופכים (בחווית המטופל) לסביבה רגשית מוכרת. הוא 'נזרק' לסביבת חיים המוכרת לו ממקום אחר ומזמן אחר, ואשר מיוצגת ונוכחת כאן ועכשיו באופן ממשי וסמלי כאחד. הוא חוזר לחיות ולפעול בתוכה, תוך שהוא חי ופועל כאן ועכשיו (בפינת החי). אך הסביבה החיצונית היא עצמאית, דינמית ובלתי צפויה. היא מפתיעה אותו ומתנהגת באופן שונה מהצפוי והמוכר, ממשיכה ליצור אפשרויות לשינוי ולתנועה (חיצונית ופנימית). כתוצאה מכך, המטופל לומד להכיר את דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלו ומקבל הזדמנות לפתֵחַ דרכים חדשות להיות ולהתמודד. הוא רוכש צורות התבוננות חדשות, הַמְשָׂגוֹת, כלים ודפוסי התנהגות, שאותם ייקח עימו הלאה, כצידה לדרך, להתמודדויות השונות בחייו.

כשמטופל מגיב ביחס למרכיבים מציאותיים בפינת החי, ההתרחשויות הקונקרטיות מהדהדות, מייצגות או אף יוצרות התרחשויות פנימיות בתוכו ומשאירות אותן נוכחות וזמינות. כך שניתן לומר כי הוא נמצא במערכת יחסים עם מערך טיפולי חי, פעיל ומפעיל ברמה קונקרטית וסמלית בו-זמנית. המטופל מוצא עצמו מוזמן, ולעתים אפילו מוכרח, ליצור מרחב מעברי (transitional space) שבו נפגשת מציאות פנימית עם מציאות חיצונית במקום שאיננו שייך לאף אחת מהן. עולם ביניים, שמצד אחד איננו סטרילי ולא נייטרלי (אינו מנותק, אלא משפיע על, ומושפע מן המציאות החיצונית), ומן הצד השני הוא תלוי בנוכחות של המטופל, שיכול לברוא אותו באופן ספציפי לפי מידותיו וצרכיו. ובעולם המעברי פינת החי קמה לתחייה, כמו העולם שמעבר למראה. הכול הופך להיות בו-זמנית מוכר וזר, הכול ידוע וקבוע והכול יכול להשתנות ולהפתיע. הפרחים יכולים לדבר, וגשם יכול להתחיל ולהפסיק על פי הזמנה; תרנגולות יכולות להפוך לחברים מבית-הספר ולהטיל עליו חרם, ואז לשנות את דעתן ולהזמין אותו להצטרף למשחק; שיניים של אתון עלולות לנקום על מחשבה רעה שחשב. המפגש עם המערך של פינת החי משמש כזרז להצפת תכנים פנימיים ולעירור תשוקות וחרדות לא-מודעות בעוצמה רבה, לפעמים בלי לחכות שהם ינבעו ראשית מהמטופל עצמו. לעתים, הנכחה קונקרטית זו של החוויה הפנימית עלולה להיות בעוצמה בלתי נסבלת בשבילו. ואולם, היותו של המטופל לא לבד בתוך המפגש רב העוצמה עם המציאות שסביבו והתכנים הפנימיים שהיא מציפה, הופכת את המערך הייחודי הזה ואת המפגש איתו ובתוכו להזדמנות לשינוי וצמיחה.

המערך הטיפולי (בפינת החי, ובכלל), כישות חיה, נמצא באינטראקציה מתמדת עם עולמו הפנימי של המטופל מהרגע הראשון בו הוא דורך בתוכו. אינטראקציה זו מחלצת מהלא-מודע שלו תכנים שמקבלים ביטוי התנהגותי ומילולי במסגרת האינטראקציה, וכך מופק חומר טיפולי. במקביל, מתבצע תהליך של רישום וייצוג הסביבה הטיפולית בתוך נפשו. כל מטופל חווה וגם יוצר אותה באופן ייחודי. מערכת היחסים עם ישות זו היא פרדוקסלית. המטופל נמצא בתוכה (קונקרטית), מכיל אותה בתוכו (ייצוגית), וגם מקיים איתה (עם מרכיבים ממנה) אינטראקציות. היא מאפשרת לו לגלות אותה ולברוא אותה בו-זמנית. בכל רגע ורגע וכתלות במאפיינים של מרכיביו השונים, המערך יכול להיות נוכח, פעיל, מגיב ו/או יוזם, ביחסיו עם המטופל. ככל שהמערך יותר פעיל, חי, יוזם ומגיב, כך הוא יותר לא-צפוי, ומכאן נובעת עוצמתו בהנעה של שינוי ותנועה פנימית.

כל מרחב טיפולי נתון ניתן למיקום על הציר שבין סביבה פסיבית, קבועה ונוכחת, בלתי-מגיבה, לבין סביבה המכילה מרכיבים חיים ופועלים, בעלי יכולת השפעה בעולם (agency) ויכולת להגיב וליזום אינטראקציות. ככל שמאפייני המערך הטיפולי קרובים יותר לקוטב השני, כך רבים יותר החלקים 'המערכיים' הלוקחים חלק בדיאלוג הטיפולי (4) וגדול יותר הפוטנציאל לתהליכים אינטרסובייקטיביים בינם ובין המטופל, שבכוחם לעורר אצלו תשוקות חבויות ולהעמיק את התמסרותו לתהליך הטיפולי (12). מטפלים רבים עובדים בנוכחות חיית מחמד בחדר הטיפולים. כלב או חתול, המהווים חלק מהמערך הטיפולי, מוסיפים מרכיבים של חיות לחדר ולסיטואציה הטיפולית. כאשר מטופל נכנס לחדר וזוכה לפנייה נרגשת מצד הכלב הטיפולי, בליווי כשכוש זנב וחיכוך הגוף, בבקשה לליטוף וחיבוק, הוא חווה את המערך כמקבל את פניו בברכה ובשמחה, ומקבל מסר ברור שיש לו ערך ומשמעות במקום הזה. גם ללא נוכחותו של הכלב, עשוי המטופל לחוש רגשות דומים כאשר יזהה את עבודותיו על המדף, ייזכר בחוויות טובות מפגישות קודמות, והכול על רקע חיוכה ומילות הברכה של המטפל/ת המקבל/ת את פניו. אך אם נחשוב עוד על ההבדל בין שתי דוגמאות אלו, על מה שמֵעבֵר להתנהגות המטפל/ת (הנוכח/ת בשני המקרים), ניווכח כי נוכחותם של חפצים, צעצועים, או עבודות אישיות, שעשויים כולם להיות מוטענים במשמעות רגשית בנפשו של המטופל, שונה מהותית מנוכחותו של הכלב. הם אינם פונים אליו, אלא 'מחכים' שיעשה בהם שימוש, שייתן להם משמעות. הכלב מביע בהתנהגותו עוררות בעלת אופי רגשי אשר קל לפרש את משמעותה. הילד מבין ללא מאמץ את המסר ומוזמן, ואף חש מוכרע, להגיב אליו. אם יגיב בחיבוק אוהב, בפחד ודחייה, או אף באדישות, כבר יהיה מוסר חומר טיפולי, שהמטפל/ת יכול/ה לקלוט, לעבד ולתקשר לו, אם תבחר/יבחר בכך. הכלב, למעשה, ישרת את המצב הטיפולי בכך שיגרום לילד לגלות משהו מעולמו הפנימי, מרגשותיו ועמדתו בכניסה לחדר. הכלב גם מזמין אותו לאינטראקציה, שבה יש פוטנציאל לעיבוד של רגשותיו, מילולית ובפעולה, ולשיפור ההבנה של מה שמפעיל אותו, מטריד, משמח, מרגיע, וכד'. כסובייקט בפני עצמו, הכלב בחדר הטיפולים, יותר מצעצועים וחומרי יצירה, הופך את המערך לחי, ולכזה שניתן לקיים איתו אינטראקציה אינטרסובייקטיבית משמעותית. בחדר הטיפולים הרגיל, הנעדר מרכיבים של חוץ, טבע ובעלי חיים, המרכיב 'החי' ביותר הוא המטפל. המִשְׂחַק, בטיפול בילדים, מהווה פעמים רבות רקע וסביבה לאינטראקציות משמעותיות בין המטפל למטופל. אך גם במערך כזה, מרכיבים שונים יכולים להתעורר לחיים ברגעים שונים, ולא רק על-ידי הפעלתם במשחק של הילד. למשל, בחדר הטיפולים של אחד הכותבים יש צנרת המוליכה מים מן השירותים שבחדר סמוך. הצנרת משמיעה לעתים קולות של שאיבה וזרימה של מים, אליהם המטופלים מגיבים. הצנרת בחדר, קולות המזגן, הנוף המשתנה הנשקף מהחלון, מהווים דוגמאות למרכיבים פעילים, ולא רק נוכחים, שמכניסים גורמים 'חיים' לסביבה הטיפולית.

סיכום

להערכתנו, יש בדימוי של המערך הטיפולי לישות חיה, ובמושגים של מערך נוכח, פעיל, מגיב ויוזם, כדי להרחיב את החשיבה על תפקידיו של המערך הטיפולי ולהעמיק את הבנת התרומות לתהליך הטיפולי של האינטראקציות בין המטופל למערך הטיפולי. הרעיון של ציר תיאורטי, שעליו ניתן למקם כל מערך טיפולי לפי המידה שבה הוא מהווה 'ישות חיה', תורם, להבנתנו, לדיון אודות ההבדלים בין מערכים טיפוליים שונים ועשוי להיות בעל ערך יישומי, כחלק מהשיקולים בבחירה, הקמה וארגון של מרחבים טיפוליים (קליניקות).

הרעיונות המובאים במאמר זה מעלים שאלות רבות ומעוררים מחשבות בכיוונים שונים, הראויים לדיון נוסף. ההתייחסות למערך הטיפולי כישות חיה מזמינה אותנו לתהות כיצד הדבר משפיע על חוויתו והתמקמותו של המטפל ואילו אתגרים מציבים בפניו מרכיבים 'חיים' בקליניקה. יש בה הזמנה לכולנו, מטפלים העובדים במיגוון רחב של מערכים טיפוליים, לבחון את סביבת העבודה שלנו בתשומת לב חדשה, לברר את נוכחותם של מרכיבים המשתתפים בצורה דינמית יותר במהלך הטיפולי, דרך אינטראקציות שהם מקיימים עם המטופלים שלנו, ואת ההתייחסות שלנו לאינטראקציות אלו. כמו כן, יש מקום לתהות עוד על מהותם של התהליכים האינטרסובייקטיביים המתרחשים בין הצלעות השונות במפגש הטריאדי של המטפל, המטופל והמערך. לבסוף, נחוץ לחקור את שאלת ההתאמה בין מערכים 'חיים' יותר או פחות, לבין מאפיינים כאלה או אחרים באישיותם ובקשייהם של מטופלים שונים.

במאמר זה 'דילגנו' הלוך ושוב בין תיאור קונקרטי של המרחב החיצוני והמתרחש בו לעיסוק בחוויה הפנימית וברישום של המרחב החיצוני בתוכה, והתייחסנו לנקודת המפגש בין השניים. הטיפול בילדים בפינת החי, אולי באופן מיוחד, מזמין ומעורר תנועה זו בין הקונקרטי לייצוגי, בין החיצוני לפנימי, בין הכללי לאישי ובין הצורה לתוכן, שהיא כה מהותית לעבודתנו.

ביבליוגרפיה:

1. קלנר נ., דבשת הגמל. מודן, 2009.

2. Etchegoyen R.H., The fundamentals of psychoanalytic technique. London, Karnac Books , 1991.

3. Bleger J., Psycho-analysis of the psycho-analytic frame. Int. J. Psycho-Anal., 48:511-519, 1967.

4. Bass A., When the frame doesn't fit the picture. , 17:1- 27, 2007.

5. Winnicott D.W.,Metapsychological and clinical aspects of regression within the psychoanalytic set-up. Int. J. Psycho-Anal., 36:16-26, 1955.

6. Winnicott D.W., Clinical varieties of transference. Int. J. Psycho-Anal., 37:386, 1956.

7. Klein M., The psychoanalytic play technique. Am. J. of Orthopsychiatry, 25:223–237, 1955.

8. Wilson E. O., Biophilia. Cambridge, Ma., Harvard University Press, 1984.

9. Myers G., Children and animals: Social development and our connections with other species. Boulder, Colo. Westview Press, 1998.

10. Kahn P. H., Developmental psychology and the biophilia hypothesis: Children’s affiliation with nature. Developmental Review, 17:1–61, 1997.

11. Nimler J., & Lundahl B., Animal-assisted therapy – a meta-analysis. Anthrozoos, 20(3):225-238, 2007.

12. Ghent E., Masochism, submission, surrender: Masochism as a perversion of surrender. Contemporary Psychoanalysis, 26(1):108-135, 1990.

13. Berger R., & McLeod J., J. of Systemic Therapies, 25(2):80-94, 2006.

14. מיטשל ס. א. (2000), אינטרסובייקטיביות, בין אקספרסיביות לאיפוק ביחסים האנליטיים. התייחסותיות, מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות. תולעת ספרים, 2009.

15. Carrol L. (1872), Through the looking glass. London, Penguin Books, 1994.

טעימה: אנליזה קבוצתית בפינת החי

Sat, 01 Sep 2018 15:28:28 GMT

אנשים, בעלי חיים ותהליכים בין-אישיים לא מודעים:

אינטר-סובייקטיביות בקשר אדם-חיה בטיפול הנעזר בבעלי חיים ומעבר לו

POST AUTHOR

מחשבות מפרספקטיבה אנליטית-קבוצתית על טיפול בילדים בפינת חי טיפולית.

dorroitman

קבוצה טיפולית למבוגרים

מחשבות על תהליך ההפניה לטיפול

ועל מערכת היחסים המשולשת בין הפונה, המתווך והמטפל

על תהליך ההפניה לטיפול

מחשבות על תהליך ההפניה לטיפול

ועל מערכת היחסים המשולשת בין הפונה, המתווך והמטפל

תהליכים לא מודעים בין אנשים וחיות

אנשים, בעלי חיים ותהליכים בין-אישיים לא מודעים:

אינטר-סובייקטיביות בקשר אדם-חיה בטיפול הנעזר בבעלי חיים ומעבר לו​

אין אני !?! המכה הרביעית לאגו האנושי​

תיבת נוח כטיפול בעזרת בעלי חיים בפינת חי

תיבת נוח וטיפול בעזרת בע"ח

תיבת נוח כטיפול בעזרת בעלי חיים בפינת חי

הדרכה בטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים

טור דעה:

מחשבות אודות הדרכה על טיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים

המערך הטיפולי כישות חיה. מחשבות על עבודה עם ילדים בפינת החי

המערך הטיפולי כישות חיה.

﻿ מחשבות על עבודה עם ילדים בפינת החי

טעימה: אנליזה קבוצתית בפינת החי

אנשים, בעלי חיים ותהליכים בין-אישיים לא מודעים:

אינטר-סובייקטיביות בקשר אדם-חיה בטיפול הנעזר בבעלי חיים ומעבר לו​

אינטר-סובייקטיביות בקשר אדם-חיה בטיפול הנעזר בבעלי חיים ומעבר לו

אין אני !?! המכה הרביעית לאגו האנושי

מחשבות על עבודה עם ילדים בפינת החי

אינטר-סובייקטיביות בקשר אדם-חיה בטיפול הנעזר בבעלי חיים ומעבר לו