אין אני !?!  המכה הרביעית לאגו האנושי

 

במאמרו משנת 1917, פרויד מתאר 3 מכות שספגה האהבה-העצמית האנושית. הוא טוען במאמר זה שהתפתחות המדע הובילה לגילויים שהנחילו 3 מכות קשות לתפיסה העצמית המגלומאנית של האדם, אשר במהלך התפתחות התרבות התרגל לחשוב על עצמו כעל אדון ומרכז העולם וכנזר הבריאה. לאור התפתחויות במדע ובתחומי מחקר ופרקטיקה נוספים, נראה כי אנחנו עומדים בפני מהפכה נוספת, שמאיימת להחטיף אגרוף רציני בבטן הרכה של הנרקיסיזם האנושי.

 

שלושת המכות

 

פרויד מזכיר לנו שמחקריו של האדם בתרבות העתיקה אודות טבע האדם ומקומו בעולם, אשר התבססו ושאפו להתאים עצמם לתפיסתו החושית והאינטואיטיבית את העולם ואת עצמו, הובילו אותו להאמין שהוא אדון הבריאה, השליט של גופו ושל מחשבותיו ודחפיו, המושל על עולם החי והצומח ושמקום מושבו, כדור הארץ, הוא מרכז העולם שסביבו סובבים שאר גופי השמיים וכוכבי הלכת.

ואז התחילו לנחות המכות:

 

1.

מחקריהם של הפיתגוראים, במאה ה-3 לפנה"ס, ואחרים אחריהם, ובראשם קופרניקוס (אשר שמו הפך למייצג של המהפכה התפיסתית הזו), הובילו את האדם להכרה הכואבת כי הוא אינו מונח במרכז הקוסמוס וכי הגוף השמימי שבו הוא שוכן איננו הגדול ביותר מבין הגופים השמימיים ואף לא קרוב לכך. נחתה עליו ההבנה כי השמש גדולה בהרבה מכדור הארץ ואינה סובבת סביבו, אלא להיפך. הוא נוכח שיחד איתו סובבים סביבה כוכבים נוספים, חלקם גדולים מכדור הארץ, ושכל מערכת השמש כולה אינה אלא גרגר ביקום אינסופי ובו אינספור מערכות שמש נוספות.

 

הכרה זו הייתה המכה הראשונה לתפיסת העולם היומרנית של האדם, ואותה פרויד מכנה "המכה הקוסמולוגית".

 

2.

במאה ה-19, צ'ארלס דרווין וחוקרים אחרים ביססו תפיסה חדשנית אודות ההתפתחות של הזנים השונים בעולם החי, אשר זכתה לשם "תורת האבולוציה". לפי תפיסה זו, שקיבלה מיד תיקוף מסיבי על ידי אינספור מחקרים וראיות, המינים השונים של בעלי החיים הסתעפו והתפתחו כולם בהתאם לאותה מערכת חוקים מתוך יצורים חד-תאיים עתיקים. תיאוריית האבולוציה אפשרה לראשונה לעקוב לאחור אחר התפתחותו של כל מין (species) ולזהות במידה משתנה של וודאות גרסאות קודמות שלו. בנוגע לאדם, השלכותיה של התיאוריה הזו היו שהאדם התפתח ממיני אדם קדומים יותר, הקרובים "משפחתית" למינים שונים של פרימאטים, וכן שהאדם חולק עם מינים אלו ועם בעלי חיים בכלל מערכות גופניות ותפקודים רגשיים והתנהגותיים רבים.

 

תפיסה זו התנגשה עם התפיסה השלטת באותו זמן, אשר תפסה את האדם כבעל נשמה אלמותית ותבונה, שחסרים לבעלי חיים, וראתה את האדם כנזר הבריאה וכיצור דמוי-אלוהי שנברא כדי לשלוט בעולם החי. את המכה השנייה לאגו האנושי מכנה פרויד "המכה הביולוגית".

 

3.

התפתחות הפסיכואנליזה החל מסוף המאה ה-19, בהובלתו של פרויד, הובילה למכה שפרויד האמין שהיא הפוצעת ביותר לנרקיסיזם האנושי. הגילוי של הלא מודע ושל הכוחות הפועלים בו, אשר חומקים מידיעת האני ועולים עליו בכוחם, אתגרו את האמונה שהאני הוא השליט בביתו שלו, כלומר בגופו ובנפשו. בניגוד לתפיסתם של הפילוסופים המובילים היוונים והמודרניים, פרויד הראה שהתבונה, כוח המחשבה וההיגיון, שיקול הדעת ותפיסת המציאות, אינם המרכיבים המהותיים היחידים לאדם ובמקרים רבים כלל אינם שולטים בכיפה. בתיאוריית הליבידו שלו, למשל, הוא הראה איך דחפים מיניים המחפשים פורקן יכולים להתקיים במסווה ולעקוף את הגנות האגו במגוון דרכים מתוחכמות, ולגרום למחלות נפש ולסטיות בתפיסה ובתפקוד.

 

את ההבנה המטלטלת הזאת הוא כינה "המכה הפסיכולוגית".

 

המכה הרביעית

 

שלושת ה"מכות" הללו זעזעו את התפיסה של האדם כי העולם סובב סביבו ובשבילו וכי הוא בעל מהות ייחודית בעלת תוקף אלוהי, או בעל מעמד מיוחד כיצור עליון בקרב עולם החי, והותירו אותו רדוף ומוחלש גם בתוך נפשו שלו. נקודת המדרך היחידה שנותרה לו הייתה הוודאות כי, לכל הפחות, נפשו היא שלו וגבולותיה ברורים. כלומר, שישנה התאמה בין גבולות הגוף וגבולות הנפש, וכי מה שהוא מזהה כעצמו, מבחינה פסיכולוגית, אכן שייך לו ונפרד באופן מוחלט וברור מ"עצמיים" אחרים. התפיסה של השלמות העצמית ושל הנפרדות של הנפש הפרטית מזו של אחרים היא מהותית לחוויית הזהות של הפרט ועליה נשענים הרבה מהמרכיבים של מה שמכונה "בריאות נפשית". תיאוריות פסיכואנליטיות התפתחויות מתווכחות זו עם זו לגבי השאלה האם המטרה ההתפתחותית של העצמי היא נפרדות ועצמאות או העמקה והרחבה של הקשרים עם האחר ועם החברה. אך אלה גם אלה מסתמכות על תפיסה בלתי מעורערת שהעצמי הפרטי הוא יישות נבדלת, מובחנת, שעליה מסתמכים כשמדברים על כל אחד מאיתנו, הפרטים, כעל "אינדיבידואל". כל התהליכים הנפשיים, המודעים והלא מודעים, שהפסיכואנליזה מאז פרויד עוסקת בחקרם, מצויים לפי תפיסה זו בתוך אותו אינדיבידואל, בפעילות הנפשית של עולמו הפנימי וביחסים בין המנגנונים והמרכיבים של אותה נפש פרטית, או ביחסים בין אותה נפש אינדיבידואלית פרטית לבין הנפשות הפרטיות של אנשים אחרים.

 

מאז שנות ה-40 של המאה ה-20 הולכות ומצטברות עדויות מתחומי דעת מגוונים, בעיקר מעולם הסוציולוגיה, הנוירולוגיה והפסיכולוגיה, שמביאות אותנו לפתחה של מהפכה תפיסתית נוספת. מהפכה שמהותה התבוננות על האדם בתוך ההקשר החברתי שבו הוא נוצר, מתפתח ופועל. הסוציולוג נורברט אליאס, למשל, ניתח את התפתחות הציביליזציה האנושית, על תרבותה וכללי ההתנהגות והמוסר שלה, והראה איך שינויים חברתיים-תרבותיים מובילים לשינויים בעיצוב מבנה הנפש הפרטית, דרך ההשפעה שלהם על דפוסי החינוך וההתנהגות ביחידה המשפחתית שבתוכה צומח ומתפתח הפרט (1939). זיגמונד היינריך פוקס, פסיכואנליטיקאי ומייסד גישת האנליזה הקבוצתית, הרחיק וטען כי עצם ההבחנה בין היחיד לחברה הינה הפשטה מלאכותית ולא תיאור אובייקטיבי של המציאות. האדם, הוא האמין, נולד לתוך רשת של תהליכים תקשורתיים אשר משפיעים על טבעו מיום היווצרותו. כהדהוד לוויניקוט שאמר שאין תינוק בלי אמא, ניתן לטעון שפוקס אמר שאין אדם ללא קבוצה. לגרסתו, העצמי הפרטי בוקע כישות פסיכולוגית בתהליך דיאלקטי של דיפרנציאציה וסוציאליזציה מתוך ה"מטריקס" (המצע האימהי) המשפחתי והחברתי שבתוכו הוא חי. הפרט המתפתח בתהליך זה, בעוד שהוא מובחן ללא ספק בגופו משאר הפרטים, למעשה ממשיך לקחת חלק באותו מטריקס חברתי שבו הוא מתקיים, להשפיע ולהיות מושפע מהסביבה החברתית, ולא ניתן באופן מוחלט לסמן את הגבול שבו, מבחינה פסיכולוגית, נגמר האחד ומתחיל האחר. פוקס הדגיש את הקדימות של הקבוצה והחברה על פני הפרט. הוא טען שלא קיים מיינד פרטי, אלא מיינד חברתי (כולל לא-מודע חברתי), שהוא מעין רשת של תקשורת בין תחנות ממסר, או צמתים (nodal points), ושהרשת הזאת, המטריקס, היא המקום שבו מתרחשים התהליכים הלא מודעים, ולא בתוך הנפש הפרטית (1973). הופר, מהבולטים של בממשיכיו של פוקס, המשיך ופיתח את הרעיון של הלא-מודע החברתי (1996) וטען כי "הערכת ה"סיבתיות החברתית" והמגבלות שהיא מציבה לתפיסה הבסיסית של "רצון חופשי" היא מכה לנרקיסיזם שלנו ומביכה את התחושה של עצמנו כבריות מוסריות" (עמ' 10. תרגום שלי).

 

גישות שונות מהעולם ההתייחסותי בפסיכואנליזה מציגות טענות דומות, אם כי פחות רדיקליות. הדיבור על העצמי הפרטי ממשיך ומתקיים, כמובן מאליו, אבל אותו עצמי מקבל נופך פחות ופחות מוגדר ואחיד, ולמעשה הולך ומסתבר שהעצמי הוא דבר משתנה תדיר, רב פנים, ושהמופע שלו בכל רגע ורגע הוא יצירה משותפת של הפרט ושל הסביבה האנושית איתה הוא נמצא בקשר. סטיבן מיטשל, ממייסדי ומובילי החשיבה ההתייחסותית, פיתח את החשיבה על העצמי המרובה ועל פעולתו של השדה האינטרסובייקטיבי (גם הוא השתמש במילה "מטריקס") (1993). השדה הזה הוא המקום שבו מתרחש המפגש בין הסובייקטים ובו נוצרת המשמעות הסובייקטיבית של כל אחד מהם, כלומר הם מקבלים את הגדרתם מתוך המפגש הבין-אישי. כותבים רבים בחצי המאה האחרונה עוסקים במושג הסובייקטיביות ורואים בו מרכיב מהותי בחוויה האנושית ובבריאות הנפשית. חיבורו של הגל, "הפנומנולוגיה של הרוח", שפורסם ב-1807, הציג לעולם את הרעיון שהסובייקטיביות של הפרט תלויה בהכרה של האחר ואינה יכולה לעמוד בפני עצמה.

 

גילוי נוירוני המראה במוח, בסוף המאה ה-20, וחקר פעולתם המשולבת עם המערכת הלימבית והקורטס המוטורי תומכים ברעיון של התפיסה החברתית, לפיה העצמי הפרטי מקיים כל העת תקשורת לא מודעת והדהוד רגשי מתמיד עם עצמיים אחרים. מערכות המראה (mirror systems) מהוות איבר תקשורת שדרכו מצבים נפשיים, עמדות רגשיות, כוונות והתנהגויות נודדים בתוך הרשת החברתית, מפרט לפרט, מצומת לצומת, בגלים של התפשטות והדבקה (2001). תהליכי התפשטות אשר דומים להתפשטות והדבקה של מחלות בין אורגניזמים. תיאור זה תואם בדיוק את האופן שבו תאר פוקס את ההתקיימות של התהליכים הפסיכולוגיים בין פרטים (ולא בתוך הפרטים).

 

כך, שאנו עדים להתגבשותה של תפיסה מהפכנית של העצמי האנושי הפרטי כהפשטה תיאורטית, כמרכיב ברשת חברתית-תקשורתית-תרבותית, ולא כישות פסיכולוגית מובחנת ומוכלת בתוך מרחב נפשי מוגדר שניתן לזהותו עם הגוף הפיזי. ניתן לחשוב על החיבור של הרעיון הזה עם גישות מזרחיות המבטלות את הנחת היסוד אודות קיומו האונטולוגי של ה"אני". כמילות השיר של שוטי הנבואה – "אין אני".

ואם "אין אני", אז – מי אני?

 

בעיצומה של מהפכה זו אנו נוכחים בתהליכים אישיים וחברתיים מרחיקי לכת, המעמידים בסימן שאלה את התפיסות הבסיסיות שלנו אודות עצמנו ואודות העולם. החל ממושג ה"אני" וה"אחר" ועד מושג ה"עם" וה"מדינה", הגדרות מגדריות וריבוי זהויות פוליטיות, ועצם ההבנה של הפרט אודות גבולותיו וגבולות האוטונומיה שלו – כל אלה מוטלים בספק והופכים להפשטות חלקיות שהרלוונטיות שלהן תלויה בהקשר שבו נעשה בהן שימוש.

 

אולי אפשר לכנות את המכה הרביעית בשם "המכה הסוציולוגית"?

 

 

 

 

 

Elias, N. (2000). The Civilizing Process (revised ed.). Oxford: Blackwell [originally published (1939) as Uber den Prozess der Zivilisation. Basel: Hans zum Falken].

 

Foulkes, S.H. (1973). The Group as Matrix of the Individual's Mental Life. Chapter in L. R. Wolberg and E. K. Schwartz (eds.), Group Therapy - An Overview (New York: Intercontinental Medical Book Corpora­tion, 1973).

 

Freud, S. (1917). A Difficulty in the Path of Psycho-Analysis. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XVII (1917-1919): An Infantile Neurosis and Other Works, 135-144.

 

Hopper, E. (1996). The Social Unconscious in Clinical Work. Group. Vol. 20, No. 1 (March 1996), pp. 7-42.

 

Mitchell, S.A. (1993). Multiple Selves, Singular Self. In: Hope and dread in psychoanalysis. (CH.4) New York, NY, US: Basic Books.

 

Wolf, N. S., Gales, M. E., Shane, E. & Shane, M. (2001). The Developmental Trajectory from Amodal Perception to Empathy and Communication: The Role of Mirror Neurons in This Process. Psychoanalytic Inquiry, 21 (1):  94-112.

 

דור רויטמן

פסיכולוג קליני