טור דעה:

מחשבות אודות הדרכה על טיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים

 רויטמן, ד. (2014) מחשבות על הדרכה בטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים. חיות וחברה, גיליון 50.

 

תקציר

ההדרכה היא הקו המנחה והמסגרת המארגנת את תהליך הבנייה של הזהות המקצועית שלנו, ובתוכה מתרחשים תהליכי הלמידה וההתעצבות המקצועית של המטפל, לאחר שיצא משערי האקדמיה. ההדרכה לתרפיסטים בעזרת בעלי חיים מצטיינת במורכבות רבה, הקשורה למספר מאפיינים ייחודיים לדיסציפלינה שלנו. במאמר מוצגים כמה היבטים של ייחודיות זו, בטיפול ובהדרכה, הקשורים לתחומים הבאים: (1) מאפייני המערך הטיפולי, (2) העמדות הפנימיות ומרכיבי האישיות של המטפלים ו-(3) אופן השימוש בבעלי החיים בטיפול ומקומם במשולש הטיפולי. בעזרת דוגמאות ותיאורי מקרה, מוצע דיון בכל אחד מן ההיבטים הללו ובמורכבות הקיימת כאשר הם עולים בסיטואציה ההדרכתית. לדעת המחבר, יש במאמר כדי להצביע על היתרון של הדרכה על ידי תרפיסט בעל ניסיון בסוג זה של טיפול, על פני מטפלים מוסמכים מדיסציפלינות אחרות. כמו כן, ישנו ניסיון לשרטט את הקו המבדיל בין טיפול רגשי (פסיכותרפיה) בעזרת בעלי חיים, לבין סוגים אחרים של התערבויות הנעזרות בבעלי חיים.

 

* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת הכנס " התערבויות טיפוליות בעזרת בעלי חיים, חידושים וחדשות מהארץ ומהעולם", של מכון מגיד, מאי 2013.

 

המאמר

ברצוני לעסוק כאן בייחודיות של הטיפול הרגשי הנעזר בבעלי חיים ובמורכבות המייחדת את ההדרכה, Supervision, על סוג זה של טיפול. ליבו של המאמר יתמקד בכמה מאפיינים המייחדים לפי דעתי את אוכלוסיית המטפלים הרגשיים בעזרת בעלי חיים, היבטים טכניים הייחודיים לדיסציפלינה שלנו ואת הסטינג הייחודי הכולל בעלי חיים ואלמנטים "טבעיים" נוספים. אנסה לתאר קצת מהמורכבות המאפיינת את ההדרכה בהקשרים אלו ולהציע הגדרות ראשוניות לתפקידי ההדרכה בכל אחד מהם. אך ראשית, עלי להניח כמה אבני יסוד לדיון.

 

 

רקע והגדרות

בשל ריבוי השמות המשמשים לתיאור התערבויות הנעזרות בבעלי חיים, ובשל בלבול מסוים הקיים בהגדרת התחום בארץ (גנדלמן, שפירו-פבלובסקי, ווסרמן, 2012), יש מקום לפתוח בכמה הגדרות. סוג ההתערבות שבה אנו עוסקים כאן היא "טיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים", כינוי אשר על פי גנדלמן ועמיתיה מזוהה עם הקיצור הלועזי (AAP - Animal Assisted Psychotherapy) ומשמש כשם הרשמי של התחום בו עוסק האיגוד המקצועי מ.ר.ח.ב..  הפסיכותרפיה הנעזרת בבעלי חיים, כפי שאני תופס אותה, מבוססת ככל סוגי הפסיכותרפיה על תפיסה דינאמית של האישיות ועל הנחות היסוד התיאורטיות הפסיכואנליטיות, שלכמה מהן אתייחס בהמשך. המערך הטיפולי (הסטינג) בו מתקיים סוג זה של טיפול יכול להיות חדר טיפולים בו נוכחים בעלי חיים, או מרחב מוגדר הכולל שטחים פתוחים כמו פינת חי או חוות סוסים. ההדרכה אותה אני רואה לנגד עיני אף היא הדרכה דינאמית, או פסיכואנליטית, בגישתה הבסיסית. ההדרכה היא מסגרת של מפגשים בהם משתתפים מדריך ומודרך, אשר דנים בטיפולים שמנהל המודרך, במטרה לסייע לו בבניית כלי העבודה שלו ובגיבוש זהותו המקצועית כמטפל רגשי הנעזר בבעלי חיים (ארליך, תשנ"ד).

 

בנוגע למצב התחום בארץ, בהתבסס על מאמרם של גנדלמן ועמיתיה, עולה כי מערך לימודי ההמשך בתחומנו "לוקה בחסר וסובל ממיעוט נרשמים." במלים אחרות, מטפלים רגשיים הנעזרים בבעלי חיים יוצאים משערי האקדמיה וחלקם הגדול פותח בקריירה מקצועית ללא הדרכה, או מסגרת אחרת להכשרה מקצועית מתקדמת. לצורך המחקר שעליו מבוסס המאמר הנדון רואיינו מספר אנשי טיפול וותיקים בתחום, המשמשים גם כמדריכים, מורים ומרכזים של מסלולי הכשרה במכללות השונות. ואני מצטט: "המרואיינים ציינו מספר סיבות אפשריות למצב זה: היעדר מסלול מובנה ומוגדר להכשרה מקצועית מתקדמת, היעדר מערכת ממסדית המחייבת מטפלים לעבור השתלמויות, היעדר לימודי תואר שני בתחום וסיבות כלכליות. אף כי הייתה הסכמה כללית בנוגע לתשתית הלקויה של מערך לימודי ההמשך, המרואיינים הדגישו פה אחד את חובתם המקצועית והמוסרית של המטפלים להשתתף באופן קבוע בהדרכה אינטנסיבית צמודה." על כך, יש להוסיף לדעתי את ההיצע הנמוך של מדריכים בתחום, אשר מחזיקים בשילוב של הסמכה טיפולית עם ניסיון קליני בתחום הספציפי של היעזרות בבעלי חיים בטיפול רגשי. מצב זה קשור אף הוא להיותו של תחום מקצועי זה "מקצוע בהתהוות" (שם) ונובע מאותן סיבות שציינו המרואיינים במחקר. נוסף על כך, יש לזכור כי מדובר בתחום חדש יחסית בארץ, אשר הותנע רק לפני כעשור וחצי, בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. כתוצאה מכך, מטפלים אשר מחפשים הדרכה פונים לעתים למדריכים או אנשי טיפול מוסמכים אך חסרי ניסיון מעשי בטיפול הנעזר בבעלי חיים.

 

 

על תפקידי ההדרכה

בספרות מצאתי כמה התייחסויות מאירות עיניים לנושא. בקצרה, פרופ' שמואל ארליך אומר שהמדריך בפסיכותרפיה לוקח על עצמו את האחריות לסייע למודרך ביצירת הסקטור המקצועי באישיותו. באופן ספציפי יותר, הוא טוען, הוא עוזר לו לוותר על תחושת האחריות שלו למטופל ולמעשיו ומחזק אותו כנגד ביקורתיות, תחרות וקנאה, וגם נגד הצורך להיות כל-יודע וכל-יכול, ומשחרר אותו מהחרדה הנובעת מצרכים אלו (ארליך, תשנ"ד). ד"ר חנוך ירושלמי מציע שהמודרך מביא איתו שתי משאלות בסיסיות לקשר ההדרכתי: המשאלה לגדול והמשאלה להימנע מאשמה (ירושלמי, תשנ"ד). מטרות אלו חשובות להתפתחות המטפל, שעבודתו עוסקת מטבעה בתהליכים לא מודעים ומפגישה אותו עם מצבים מורכבים ועמומים ועם מצבי תקיעות ומתח בינאישי. ד"ר תמר קרון מפתחת את רעיון ההדרכה כמסע של שניים, ביניהם המדריך הוא מורה הדרך. הוא ההולך בראש המסע ויודע את המטרה הסופית ואת הכיוון, "אולם גם הוא עצמו, כמו ההולכים, משתתף במסע באופן פעיל וחשוף כמותם לטעויות והפתעות (קרון, תשנ"ד)." כך, המצב ההדרכתי כולל אף הוא, לא פעם, מצבים של תקיעות ומורכבות, ולמודרך ניתנת ההזדמנות ללמוד מן האופן בו המדריך מתמודד איתם ולהפיק תועלת מן החוויה המשותפת של הצמד ההדרכתי, בעת שהוא עומל להתגבר עליהם.

 

תהליך בניית הזהות המקצועית באישיות המטפל הוא תהליך ארוך ומורכב. ובדומה לנהיגה, הלמידה האמיתית מתרחשת אחרי קבלת הרישיון, כלומר אחרי היציאה משערי האקדמיה. אך בשונה מנהיגה, במרחב הטיפולי המטפל נמצא לבד עם המטופל, ובלי הנחייה והכוונה מקצועית אין לו דרך ללמוד מטעויות ולהציב לעצמו יעדים התפתחותיים. ההדרכה היא הקו המנחה והמסגרת המארגנת, שבתוכה מתרחשים תהליכי הלמידה וההתעצבות המקצועית. ההדרכה היא קודם כל מרחב של הוויה, התבוננות וגדילה. בפרפראזה על ביון, זהו המקום שבו לומדים לפתח את היכולת ל"מחשבה שנייה". אני מתכוון פה לתהליך של חשיבה בדיעבד, שיש בה משחק של שינוי והרחבת נקודת המבט, עיבוד מחדש של אירועי המפגש הטיפולי, של התפיסות הקודמות ורשמי החושים, והשגת תובנות חדשות. תהליך זה הוא בלב העבודה הטיפולית שלנו, ועל ידי רכישת הכלים בהדרכה אנחנו מצליחים בהדרגה, צעד אחר צעד, להפנים אותו וליישם אותו בזמן אמיתי בטיפול. צריך לזכור, שבדרך לגיבוש דרכים חדשות לראות ולהבין אירועים נפשיים, בעיקר במרחב בין-אישי, אנחנו תמיד מוגבלים על ידי דפוסי החוויה הישנים שלנו. כמו המטופלים שלנו, גם אנחנו לרוב לא מודעים לסוג המשקפיים שדרכן אנחנו רואים את העולם. הדרך להתגבר על מגבלה זו, היא להיעזר בנקודת המבט החיצונית, המנוסה, של המדריך. מי שהתנסה בהדרכה הנפרשת לאורך זמן ממושך, מכיר את המצב בו עם הזמן מופנמת ונטמעת נקודת המבט של המדריך, ומעשירה את החשיבה הטיפולית של המודרך.

 

 

הדרכה על טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים - דומה ושונה

כפסיכותרפיסטים הנעזרים בבעלי חיים, אנחנו מתמודדים עם אותן סוגיות טיפוליות מולן עומדים תרפיסטים מדיסציפלינות אחרות, ביניהן סוגיות של עומס ומתח נפשי, קשיים במגע עם כאב ומצוקה נפשית, משברים בקשר הטיפולי, העברה והעברה-נגדית בטיפול וכדומה. כולנו מחפשים להניע תהליכים של שינוי נפשי במטופלינו. להבנתי, גם כאן ניתן לעבוד בהדרכה על התבוננות בתהליכים מקבילים, על מאפייני הקשר הטיפולי, על צורות של תקשורת בקשר הטיפולי ועל פיתוח היכולת של המודרך לאנליזה עצמית, בדיוק כמו שעושים למשל בהדרכה למתמחים ולמומחים בפסיכולוגיה או עבודה סוציאלית קלינית. השאיפה של ההדרכה נשארת לכוון וללוות את המודרך בעיצוב דמותו כפסיכותרפיסט.

 

יחד עם זאת, הסיטואציה הטיפולית בה נוכחים מטפל, מטופל ובעל חיים מכילה מורכבות ששאר הדיסציפלינות הטיפוליות אינן שותפות לה. במפגש המשולש הזה, בנוסף ליחסים שבין המטופל והמטפל, המושפעים מהעולם הפנימי של כל אחד מהם, כל אחד מהם מביא איתו גם את מערכת הרגשות, העמדות והציפיות שלו ביחס לבעלי החיים. ניתן לומר שישנה כאן מערכת יחסים משולשת (מטופל-מטפל-חיה) אשר נתפסת באופן שונה על ידי המטפל והמטופל, כל אחד בהתאם למטען שהוא מביא איתו ולמשקפיים שדרכן הוא רואה את עצמו ואת העולם. במערכת היחסים הרב ממדית שנוצרת, קשה לעתים לדעת למי בכל רגע נתונה הנאמנות והאחריות של המטפל ומהיכן נובעים התכנים ההשלכתיים שעולים. קושי זה מאפיין גם את הסיטואציה ההדרכתית. הייתי רוצה לגעת בכמה היבטים של המורכבות הזאת, בהם נתקלתי בעבודתי.

 

 

ייחודיות המערך הטיפולי - מציאות משתנה ובלתי צפויה

כמה מילים לגבי ייחודיות הטיפול הנעזר בבעלי חיים ומתבצע בסטינג הממוקם בחוץ: בפינת חי, חוות סוסים, או משהו דומה. הייחודיות של מרחב טיפולי כזה היא שהוא הרבה יותר חדיר, משתנה ובלתי צפוי, מחדר הטיפולים הקלאסי, נטול בעלי החיים (קסירר ורויטמן, בדפוס). בכל פעם שנכנסים לחווה, או לפינת החי, יש מתח וציפייה למצוא שמשהו השתנה מאז הפעם הקודמת. במיוחד אם המטפל איננו "בעל הבית" האחראי על התחזוקה והטיפול השוטף בחיות. נדרש פה זמן התאקלמות בכל יום טיפולים מחדש. אני פיתחתי לי מנהג להגיע כ-15 דקות לפחות לפני הפגישה הראשונה כדי לעשות סיור בפינת החי ולברר מה מצב החיות, מי המליט ומי מת, האם חיה מסוימת חולה או פצועה, האם הגיע משלוח של ירקות או אריזות של מזון, האם כלוב מסוים שינה את מקומו, וכיוצא באלו. בנוסף, בעלי החיים הינם יצורים בעלי יוזמה ודעה משלהם, ופעמים רבות יכולים להפתיע ולהיות בלתי צפויים בהתנהגותם, גם בחדר טיפולים מאופק יותר. תכופות אנחנו המטפלים מופתעים ביחד עם המטופלים, ותחושת הביטחון שלנו מתערערת. מטפלים נוטים להביא להדרכה שאלות רבות הקשורות לטיפול בחיות ולאורחות החיים שלהן. שאלות אלו מבטאות את הצורך לבסס ביטחון בסביבת העבודה, והרגשה של בעלות על המרחב הטיפולי. מדריך העובד עם מטפל שנעזר בחיות צריך להיות מסוגל להתמודד עם שאלות כאלה ברמה הקונקרטית ולתת מענה, בסיסי לפחות, לצורך של המודרך בידע מעשי אודות נושאים כמו הרגלי תזונה, רבייה, אורחות חיים והתנהגות של בעלי חיים. אבל ברובד אחר, ההדרכה יכולה וצריכה לעזור למטפל להכיר בכך שהוא מתמודד עם מציאות שקשה לצפות אותה, לזהות את הקשיים המתלווים לכך ולפתח יותר חסינות וגמישות. בהדרכה המטפל גם לומד להתבונן באופן שהמטופל מגיב למציאות זו ולהשתמש בכך בטיפול.

 

נתבונן בדוגמה: מודרך מתייעץ עם המדריך לגבי רצונו של המטופל שלו להכניס אוגר סיבירי לתוך כלוב שבו חי אוגר סורי. המודרך מבקש לדעת מה יקרה, כלומר האם עלולה להיווצר מריבה שתסכן את בעלי החיים. ברמה המוצהרת, השאלה דנה בתכונותיהם החברתיות של האוגרים ובתוצאות האפשריות של המפגש הלא רגיל בין אוגרים מזנים שונים. מה מבקש המודרך מהמדריך? למה צריך המדריך להקשיב? מדריך המכיר את העבודה עם אוגרים יכול לספק תשובות משביעות רצון לגבי מידת הסיכון שבפעולה כזו, להצביע אולי על ההבדל בין האוגר הסורי הסוליטרי לבין האוגר הסיבירי החי בחמולות, להדגיש שלשניהם נטיות טריטוריאליות חזקות ולהציע, למשל, לקיים מפגשים כאלו בכלוב נייטראלי ובזהירות רבה. תשובות מעין אלו נובעות בין השאר מאחריותו האתית של המדריך כלפי רווחת החיות שבאחריות המודרך שלו ועשויות לספק למודרך הקלה ותחושת ביטחון. אך כאמור, ישנם רבדים נוספים. עצם השאלה בסיטואציה ההדרכתית יוצרת מעין תהליך מקביל, בו המדריך מושם בעמדה שבה היה המטפל. כלומר, באופן וירטואלי המודרך מבקש לשים אוגר סיבירי עם אוגר סורי ולבחון את תגובתו של המדריך. בי שאלות כאלו תמיד מעוררות אי נחת מסוימת. האם אני יכול לקחת אחריות על ההשלכות של מה שיקרה? האם יש לי באמת אפשרות לצפות השלכות אלו? מה אם יקרה משהו? לפעמים מתעורר בי הרצון לאסור על פעולות כאלו, בעיקר כדי להרגיע את החרדה ואת האשמה שלי כמדריך. מתוך ההקשבה לתחושות אלו, המדריך יכול להציע למודרך שהרצון והצורך לידע אודות האוגרים מונע מהצורך שלו לקבל כלים שיעזרו לו להמשיך ולתפקד, ולא להיות משותק מהפחד שמשהו יקרה ויציב אותו בסיטואציה של בהלה, אשמה וחוסר אונים. כיוון זה של חשיבה יכול להוביל להבנה טובה יותר של המודרך את הבקשה של המטופל ממנו ואת סוג החרדות שאיתן הוא מתקשה להתמודד. כלומר, לזהות שהמטופל מסמן חרדה מסוימת הקשורה לאפשרות של מפגש מכאיב ומבהיל, או למגע המכיל תוקפנות ומאבק. על רקע הבנות אלו, יציע המדריך שהמטפל יתעניין מה המטופל "יודע" בדמיונו (בפנטזיה שלו), על האוגרים ועל מה שיקרה במפגש ביניהם, וינסה לקשור זאת לחייו ולעולמו של המטופל.

 

בהיבט אחר, הקשור לאותו נושא, ברור שעבור מטפל רגיש ואוהב חיות, אירועים כמו המלטה, פציעה או מוות של חיה הם מקור להתרגשות רבה. חלק מהזיכרונות הכי חזקים שלי מהעבודה בפינת החי קשורים דווקא להתנהגויות של חיות, ולאו דווקא לרגעים "טיפוליים", כמו למשל חתול שזינק ותפס יונה במעופה והשאיר אותי המום וברגשות מעורבים. בעלי החיים חיים את חייהם, מתרבים ומתים, וכל הזמן מפתיעים ויוצרים למטפלים הזדמנויות לריגוש עוצמתי. במערכת היחסים המשולשת המתקיימת במפגש הטיפולי, רגשותיו של המטפל כלפי החיות עשויים ברגעים כאלה לגאות ולהציף אותו בחדווה, בהתפעלות, בעצב או בדאגה, ולהפחית את יכולתו להישאר פנוי להיות מיכל רגיש לתנודותיו הנפשיות של המטופל. אנו נוטים להיקשר לחיות ולהשליך לתוכן מאפיינים אנושיים, וכך אנו גם מצפים ממטופלינו לעשות. המטפל עשוי לצפות מהמטופל להתרגש איתו, ואז להתאכזב ממנו או לכעוס עליו כשציפיותיו לא מתקיימות. פעמים רבות מצאתי את עצמי מרגיש כמו יחצ"ן של בעלי החיים, והתאכזבתי לגלות שהמטופלים שלי לא מתעניינים ומתלהבים מהחיות כמוני. בלי שנהיה מודעים לכך, אנו עלולים במצבים כאלה לחוש נבגדים או לטפח טינה כלפי המטופל שלנו, על האדישות וחוסר הרגישות שלו. בהדרכה יש לטפל במקרים אלו בזהירות, שכן המדריך עלול אף הוא להחוות כבלתי רגיש וכמרוחק רגשית אם לא ישתתף בהתרגשות של המטפל ויעדיף להישאר "מקצועי" וממוקד עבודה. מאידך גיסא, אם ירשה לעצמו המדריך להביע התרגשות מהאירועים המדווחים הוא עלול לפספס את המודרך וקשייו. גם פה, ההדרכה צריכה לעזור למטפל לזהות ולהכיל את הרגשות המורכבים שהתעוררו בו. מצד אחד להכיר ברגשותיו ובהתרגשותו ביחס לחיות, תוך קבלה שלהם כרגשות מתאימים ולגיטימיים, ומצד אחר לזהות את הציפיות שלו מהמטופל, ולעבד את תגובותיו הרגשיות כך שיוכל להישאר קשוב ולא שיפוטי כלפי המטופל הלא-רגיש. המטרה של ההדרכה פה היא בעיקר לעזור למטפל להחזיק מעמד ולשאת את המצב הנפשי המורכב שנקלע אליו, תוך שהוא עושה בו שימוש ככלי עבודה עם המטופל הספציפי. בנוסף, בירור רגיש יכול לחשוף תופעה שאני חושב שקיימת לעתים קרובות יותר משנדמה, והיא חוויה של אשמה אצל המטפל כלפי המטופל, עקב התעוררות של רגשות כלפי החיות, כמו שהורה עלול לחוש אשמה ביחס לילד אחד, בשל רגשותיו ביחס לילדו האחר.

 

 

עמדות פנימיות ומרכיבי אישיות אצל המטפל

היבט אחר קשור לרגישות המוגברת של המטפלים העובדים עם בעלי חיים לרווחת החיות. מצאתי שחלק גדול מהמטפלים בעזרת בעלי חיים שייכים לסוג האנשים המאמצים חיות עזובות, אוספים ומשקמים חיות פגועות או נטושות ורגישים ביותר לסוגיות של צער בעלי חיים. הכלבה האישית שלי היא כלבה שחיפשה בית לאחר שבעלת הבית הקודמת שלה וויתרה עליה, ובעברי גידלתי שני חתולים שנאספו מן הרחוב. תכונה זו קשורה לדעתי לנטייה שלנו כבני אדם להזדהות עם החלש, חסר האונים, או הקורבן, מצד אחד, ומצד שני, כמטפלים, לבוא מעמדה של "המלאך המושיע", האוסף מטופלים כמו חתולים חסרי בית ושואף לספק להם חוויה מתקנת ותחליף הורי משופר. תכונה זו מאפיינת לעתים מבוגרים שהיו בעברם ילדים הוריים, שתמכו וטיפלו בהוריהם, לפעמים ברבדים רגשיים עמוקים שמעולם לא דובר עליהם. מטפל שנמצא בעמדה הזו עשוי להתקשות במשימות כמו הצבת גבולות וביסוס נוכחות סמכותית ואסרטיבית. תקיפות יכולה להתבלבל אצלו לפעמים עם תוקפנות. למעשה, מטפל המשחזר ביחסיו עם המטופל את המערכת הפנימית של יחסי האובייקט שלו עלול להתקשות לקבל אצל המטופל את החלקים שאינם מתאימים לדימוי הפנימי שיש לו, של מטופל חלש, נטוש ופצוע נפשית, הנזקק ליד גואלת, לחום ולאהבה. הבעיה כאן היא שהדבר מגביל את המטופל ועלול ליצור אצלו את החוויה שלחלקים ממנו אין מקום בטיפול. לדעתי, זהו גם מקורו של קונפליקט נפוץ אצל מטפלים, בין הרצון לאפשר למטופל רגרסיה וביטוי עצמי ספונטאני, לבין הרצון לרסן ביטויים של תוקפנות, כוחנות, עוינות, וכדומה. בהדרכה, המודרך עשוי לשחזר עם המדריך את יחסי ההורה-ילד שהוא מכיר, ולייצר יחסי עבודה חיוביים שאין בהם מקום לרגשות של תוקפנות, עוינות או חוסר שביעות רצון, מתוך צורך לשמור ולהגן על ההורה-המדריך, ועל הקשר ההדרכתי, ובמחיר של אובדן מסוים של האותנטיות והמגע עם חלקים מסוימים בעצמו. לעתים, תהליך מקביל מסוג זה יכול לרמז על הסיבה למצבים של תקיעות בטיפול עם מטופלים מסוימים. במקרים כאלה, תפקיד ההדרכה הוא לעזור למטפל לזהות את המניעים שלו ואת הקונפליקט המתחולל בו, ולרכך את הביקורת העצמית המחמירה, המצווה עליו להיות נחמד ומרצה בכל מחיר. ההדרכה יכולה לסייע לו גם להבין את החשיבות של להחזיר למטופל את תחושת האחריות והבעלות על עצמו ועל התנהגותו. זהו גם המקום לעזור למטפל לחדד את ההבדל בין חוויה של תיקון ("העולם אינו רע כמו שחשבת", "אתה לא רע כמו שחשבת") לבין החוויה הטיפולית, המתמקדת בהכרה בקיים ובפיתוח כלים נפשיים ומנטאליים לשאת את המציאות הפנימית והחיצונית ולהתמודד איתה באופן יעיל יותר.

 

אמחיש על ידי דוגמה: מודרכת פעם שאלה מה לעשות כשמטופל אוחז בשרקן ולוחץ עליו עד שהוא מתחיל להשמיע קולות מצוקה. בירור נוסף חשף את האמונה שלה כי עליה לשמור על המטופל מפני מפגש עם התוקפנות שלו, שעשוי להביא להכרה כואבת עבורו. כלומר, היא פעלה מתוך ההנחה שתפקידה למנוע ממנו כאב. וכך היא הרגישה גם ביחס לשרקן. בעולמה הפנימי, גם המטופל וגם השרקן לא היו חזקים מספיק בשביל לשרוד חוויה של כאב פיזי או נפשי. הנחה זו גרמה לה לחוש אחריות ולחוות אשמה בכל פעם שהציבה למטופל גבולות, וגם כאשר נמנעה מהצבת גבולות. היא נקלעה למצב בלתי אפשרי בו באחריותה להכריע את מי מהשניים היא מפקירה ולמי מהשניים ייגרם כאב, כתוצאה מהחלטותיה. חשיפת הקונפליקט הזה אפשרה הבנה של המלכוד בו היא נמצאת וזיהוי הדפוס הבין-אישי הלא מודע שהשתחזר בקשר בינה ובין המטופל. התגלה פה גם מרכיב מוסרני, או מצפוני, ששייך לצורך לחוות לא רק את המטופל כנטול רוע ותוקפנות, אלא גם את עצמה. בהדרכה, מודרכים עשויים להרגיש בהתחלה אשמה ובושה כאשר עולים מקרים של תוקפנות של מטופלים כלפי בעלי חיים. לכן, הם נוטים לקבל בהבנה הנחיות להגנה יותר מוקפדת על החיות מפני פגיעה. עם זאת, לדעתי, עבודת המדריך כאן דורשת גם בירור של העמדה של המודרך מול המטופל, דווקא כדי להרגיע את הביקורת העצמית הנוקשה, לעזור להם להתחבר לחלקים שאולי חשים תרעומת וביקורת כלפי המטופל ולשחרר את תחושת האחריות המוגזמת שלהם ביחס להתנהגותו ולמעשיו. תפקידו של המדריך הוא לעזור למטפל להבין שאינו אחראי לדחפיו של המטופל ולמצוקתו, או לאופן בו הוא מבטא אותם כלפי החיות. אז אפשר להפנות את תשומת הלב למקורותיהם הפנימיים של הכאב והזעם שלו, ובמקביל לחפש את המידה הנכונה של תקיפות ועקביות בשמירה על גבולות הסטינג וכללי ההתנהגות כלפי החיות. בהתמודדות עם דילמות מסוג זה, המדריך עצמו חווה קושי שמקביל לזה של המטפל, כי גם הוא חש קונפליקט נאמנויות בין המודרך, המטופל והחיה. כמו בחיים, גם בטיפול וגם בהדרכה יש מצבים שבהם יש צרכים שמתנגשים (למשל פה - הגנה על החיה מפני פגיעה, מניעת תסכול מהמטופל והפחתת אשמה אצל המטפל). ולפעמים המהלך המשמעותי ביותר הוא פיתוח היכולת להכיר בקונפליקט וללמוד לחיות איתו ועם ההכרה שאין פתרונות מושלמים.

 

ארחיב מעט את הדיון סביב היבט זה. ידוע לנו שדימויים נפשיים של בעלי חיים מזוהים בדרך כלל עם צרכים ילדיים לא מסופקים ועם חלקים פחות בשלים של האישיות. מטפלים הבוחרים לטפל בילדים, ובמיוחד אלה שעובדים עם חיות, פוגשים פעמים רבות חלקים פחות בוגרים באישיותם, לעתים בלא שמודעים לכך. חלקים אלו יכולים להיות עזר רב עוצמה למטפל, בהיותם מקור לידע ממקור ראשון על עולמו הפנימי של המטופל. אך הם עלולים להוות גם מכשול, אם לא מזהים אותם. המדריך יכול לעזור למטפל להכיר בחלקים אלו בעצמו, כדי שיוכל לעשות בהם שימוש מיטיב. המודרכת מהדוגמה הקודמת, למשל, מתמודדת עם אשמה הקשורה לדרמה פנימית שבה הייתה היא ילדה שלקחה אחריות על הורה פגיע וחלש, הפוחד מעימותים. עבור ילדה זו, היה זה בלתי נסבל לפגוש בעצמה או בהורה שלה את החלקים התוקפניים וההרסניים שבהם. על כן, בהווה היא חשה מחויבת לרצות את המטופל ולמנוע ממנו חוויה של כאב, שתעורר בו זעם וביטויים של אלימות. במקביל, היא נמנעת מלבוא במגע עם החלקים בתוכה, שאולי מתקוממים כנגד התוקפנות של המטופל כלפי החיות ונחווים כתוקפניים והרסניים. ההכרה במניעים ובעכבות שלה עשויה לעזור למטפלת להרחיב את יכולת ההכלה וההבנה שלה את המטופל ולהגדיל את המוכנות שלה לקבל את החלקים התוקפניים שבו, דבר שעשוי להוביל ליתר ספונטניות ואותנטיות מצד המטופל. בו זמנית, היא גם תחוש חופשייה יותר להציב לו גבולות באופן תקיף וסמכותי.

 

 

השימוש בבעלי החיים בטיפול ומקומם במשולש הטיפולי

היבט נוסף שאני רוצה לעסוק בו נוגע לשימוש שעושה המטפל בבעלי החיים בטיפול ולמקום שהוא מעניק להם בטריאדה הטיפולית. טענתי קודם כי בטיפול, המטפל נמצא לבד עם המטופל. בודד במערכה. ובכן, בטיפול הנעזר בבעלי חיים קל לטעות ולחשוב שלא כך הוא הדבר. מטפלים נוהגים להתייחס לחיות שבחדר, או בפינת החי, כקולגות או כקו-מטפלים. אנו קוראים להן 'חיות טיפוליות' במובן שמעניק להן יכולות מקצועיות כמטפלים זוטרים, או כמסייעים למעשה הטיפולי. על בסיס הנחת היסוד שהקשר עם בעלי החיים הוא טיפולי מיסודו, מטפלים רבים מעודדים בהתלהבות את מטופליהם להתעסק בחיות, לטפל בהן, להאכיל אותן, להרים אותן וללטפן. שמעתי פעמים רבות את השאלה הנואשת: "המטופל שלי אדיש לחיות, ורק רוצה לצייר, או לשחק איתי. אני לא יודעת מה לעשות". כאשר מטופל מביע עניין בבעל חיים כלשהו, עוסק בו ומדבר עליו, קל לנו המטפלים לחשוב מה מייצג עבורו אותו בעל חיים באותו רגע, ומה משחזרת האינטראקציה הבין אישית ביניהם, מעולמו הפנימי ומחייו של המטופל. המטפל יכול באותו רגע להתפנות לחשוב, להתבונן מהצד, כי הוא כביכול מוסט לרקע, לעמדת הקהל, בעוד שהמטופל נמצא עם בעל החיים על הבמה. ברגעים כאלו מפתה מאוד להיעלם מבחינה רגשית ולסגת לעמדה של צופה שאינו משתתף. נוכחתי שמטפלים רבים מאמינים שמצב כזה הוא רצוי, ומעיד על כך שהטיפול מתנהל כשורה.

 

אמנם נכון הוא שלחיות יש יכולת מיוחדת לעורר במטופלים עניין, רגשות, ומוטיבציה לנסות וליצור איתן קשר. וגם נכון שהמטופל משליך לתוכן חלקים מעצמו, או ייצוגים של דמויות מחייו, איתם הוא מקיים דיאלוג דרך האינטראקציה עם החיה. אך את כל זאת החיה איננה יודעת ולא אכפת לה. היא מגיבה להתנהגות האדם ולרגשות המיידיים המשתקפים בהתנהגותו. הדבר קורה גם מחוץ למרחב הטיפולי. מסגרות המכוונות לאינטראקציות מסוג זה נקראות חוגים טיפוליים, או פעילויות טיפוליות בעזרת בעלי חיים. פעילויות אלה שמות להן למטרה לאפשר אינטראקציות בין ילדים לחיות בסביבה בטוחה ומווסתת, בה המדריכה לוקחת תפקיד של מתווכת ושומרת. היא עוזרת במניעת אכזבה וכאב, בהרגעת פחדים, בשמירה על גבולות, ומסירה חסמים ומכשולים שעלולים לעצור את הפעילות. כפי שהוכח במחקרים רבים, התערבויות אלו יכולות להיות מאוד משמעותיות ולהביא תועלת רבה. השהייה במחיצת בעלי חיים והאינטראקציה איתם הן אכן טיפוליות מיסודן ומקדמות תהליכי שיקום והתפתחות נפשית ופיזית. ובכל זאת, פעילויות אלה אינן פסיכותרפיה.

 

בפסיכותרפיה הנעזרת בבעלי חיים, בנוסף לרווחים שתוארו לעיל, אנו חותרים למגע עם הרגשות העולים במטופל במהלך המפגש, ולזיהוי של דפוסי הקשר שהוא יוצר עם סביבתו, עם המטפל או עם בעלי החיים, תוך התבוננות בהם וחקירה שלהם בכאן ועכשיו. למטפל האנושי נוכחות דומיננטית עבור המטופל, והקשר עימו מעסיק את המטופל כל הזמן. תהליכי העברה-העברה-נגדית מתרחשים בתוך הדיאדה הטיפולית כמו בכל דיסציפלינה טיפולית אחרת. על מנת לשמור על הקשבה מדויקת למטופל ולתנודות הרגשיות שלו, המטפל צריך לדעת להשתמש בהתרחשויות הפנימיות שלו עצמו כמקור מידע. עליו להיות נוכח רגשית וזמין לקלוט את המסרים של המטופל ולהגיב להם. מה שקורה לו בכל רגע בטיפול הוא מידע קריטי כדי להבין מה קורה למטופל. גם היחס של המטופל לבעלי החיים יכול לבטא משהו מהקשר שלו עם המטפל, ולהביע איזשהו מסר המכוון למטפל. מנקודת מבט זו, מטפל שנעלם ברקע לעמדה של צופה שאינו משתתף משדר למטופל שאפשר לא להיות בקשר, כלומר ללא מגע רגשי, וכי במצבים מסוימים יש אופציה להתעלם ולהתנתק מרגשות לא נעימים. למעשה, בעלי החיים עלולים להפוך לפעמים למסך שמאחוריו מתחבא המטפל, המתמודד עם קושי להיות בקשר ישיר עם רגשותיו ועם רגשות המטופל בזמן המפגש הטיפולי. במקרים אחרים, כפי שכבר הזכרתי, המפגש עם בעלי החיים עשוי לעורר תכנים נפשיים אצל המטפל, הממסכים את יכולתו להישאר רגיש וקשוב לעצמו ולמטופל.

 

אביא דוגמה כדי להמחיש זאת: מודרכת הביאה פגישה טיפולית עם נער בן 14 המאובחן כ-PDD. אקרא לו כאן גידי. בכניסה לפגישה גידי הכריז שנולדה לו אחות. הוא החל את הפגישה במתחם שבו היו תרנגולת ואפרוחים. המטפלת ניסתה להתייחס לחיבור סמלי אפשרי בין האפרוחים והאחות ולהזמין אותו לדבר על כך. גידי ענה על שאלותיה בלקוניות והכחיש שהאפרוחים מזכירים לו את אחותו. למרות שהציעה לו זאת, סרב להחזיק או לגעת באפרוח. הוא התמקד בלפזר קש בכלוב ולצפות בעופות נוברים בו. המטפלת החלה להרגיש תסכול מן העובדה שגידי נמנע מכל סוג של מגע ישיר עם האפרוחים, ובשל כישלונה להבין למה. לאחר מכן גידי התייחס ליונה שגרה לבדה בכלוב נפרד ואמר שהוא רוצה לקחת אותה הביתה. המטפלת התעניינה מה מושך את תשומת ליבו ביונה, וגידי דיבר על ההליכה שלה ותנועות הראש, והדגים את כוונתו תוך שהוא עושה חיקוי של יונה. המטפלת הזכירה את החוויה שלו לפעמים שהוא לא מובן, שלאנשים אין סבלנות לחכות עד שהוא עונה, ושזה גורם לו להרגיש בודד, כמו היונה. גידי אמר שזה נכון אך נראה אבוד. לא יודע מה לעשות הלאה. לאחר היסוס קל הוא החליט ללכת למתחם הצבים, שם מבלה זמן מה כמעט בכל פגישה. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, החל לסדר מחדש את המתחם, תוך שהוא מזיז צבים, אבנים וכדי חרס ממקום למקום. בשלב זה הוא התרכז בעשייה והתעלם מהמטפלת, שצפתה בו בדממה כשבתוכה הולך ומצטבר אי שקט. תוך זמן קצר התערבה שוב המטפלת והחלה לשאול אותו שאלות על הסידור שהוא עושה, אם יש לו תוכנית ומדוע מסדר כך ולא אחרת. בתגובה, גידי אמר לה שקשה לו להתרכז והוא לא מצליח לעשות שני דברים באותו זמן.

 

בהמשך פגישת ההדרכה, המודרכת סיפרה שלגידי יש מין דיבור מונוטוני, כמעט רובוטי, ושכשהוא נכנס לטראנס קשה להפסיק אותו ואי אפשר לדבר איתו. היא תיארה כמה סוגים של פעילויות שגידי עושה בפינת החי, כמו ניקוי וסידור כלובים, שיש בהן מרכיב תבניתי וחזרתי. הנחיתי אותה להתמקד בתחושותיה במפגש, והיא דיברה על ההרגשה שהיא לא מבינה מה קורה, שנשארת 'מחוץ לדלת', שלעתים מאבדת עניין ומשתעממת, ומתקשה מאוד להישאר בצד ולא להתערב. היא הוסיפה שהיא מכירה את ההרגשה להיות במקום שבו לא רואים אותך כאדם ולא מתייחסים לרגשותיך, אלא משתמשים בך כחפץ. בזמן שדיברה, ראיתי בדמיוני את גידי מסדר צבים ואבנים בלי להבחין ביניהם. שאלתי אותה מה מעורר בה המקום הזה, והיא דיברה על תסכול, אי שקט ורצון "לשבור את הדלת הסגורה". הדימוי הזה עזר לנו להבין את מנגנון 'הדלת הסגורה' של גידי, את דפוס הניתוק הרגשי שהוא מפעיל, שגרם לה להרגיש נידוי וניכור, ושגרם לגידי לנקוט עמדה מרוחקת ואדישה של צופה על האפרוחים, ואולי גם על הופעתה של האחות הקטנה בעולמו. עכשיו יכולנו גם לזהות שכאשר הזמינה המטפלת את גידי לעשות חיבור בין האפרוח ואחותו, היא התייחסה למעשה לתכנים שעלו בעולמה הפנימי, ובלי לשים לב לכך פספסה את המקום בו נמצא המטופל. היא ניסתה 'לשבור את הדלת הסגורה' של גידי על ידי הכנסה של משהו ממנה לתוכו, במקום לחכות שהתכנים יבואו ממנו. בהמשך גידי משתף אותה ברצונו לקחת את היונה הביתה. האם הוא מדבר על הרצון לתינוקת משלו, למשהו שהוא יוכל לטפל בו, כמו שאימא מטפלת בתינוקת שלה? או אולי הוא רומז למטפלת שהוא זקוק לכך שהיא תתאים את עצמה יותר אליו, לעולמו, לתנועותיו? על כל פנים, המטפלת עדיין שקועה בחוויית הבדידות שלה ובתחושה של חוסר ההבנה שלה את המטופל. שוב היא מפרשת את תחושותיה שלה, ומפספסת את המסר של גידי. בתגובה לכך, הוא נסוג חזרה לתוך הבועה המבודדת שלו וסוגר אחריו את הדלת, כמו צב הנכנס לתוך שריון שהופך אותו לבלתי מובחן מסלע. לחפץ דומם ללא חיים פנימיים. והמטפלת נשארת שוב בחוץ, מרגישה אף היא כחפץ חסר ערך וחסר חיים. הדיון בהדרכה עזר למטפלת לראות את הנסיגה שחלה בה עצמה, בעקבות הכאב שהתלווה לחוויית הניכור והדחייה שגידי העניק לה. היא הצליחה לזהות איך, ממקום שבלולי ואפל זה שבמעמקי הקונכייה, מושלכים רגשות הבדידות והזרות החוצה, וצובעים את העולם בגוונים אפורים וקשים. הדבר עזר לה להבין איך העולם נחווה מנקודת מבטו של גידי וכמה הוא יכול להיות קר ואכזרי ולא מובן. תובנות אלו אפשרו לה להתחבר לגידי מחדש, ממקום אמפאטי יותר, ובשלב זה אפשר היה לחשוב יחד על דרכים שונות להתמקמות מצידה של המטפלת, ועל התערבויות ושיקופים אפשריים, תוך שהיא מודעת יותר למשמעות התנהגותו של גידי ביחס לחיות וביחס אליה, ולמקומות המהדהדים בה בקשר איתו.

 

דוגמה זו מחדדת לדעתי אמירה חשובה, שנוכחותם של בעלי החיים בטיפול איננה יכולה להחליף את ההקשבה הרגישה של המטפל למה שקורה למטופל ולמה שקורה לו עצמו בכל רגע בטיפול. יתרה מזאת, היא מדגימה איך הנוכחות שלהם מקשה לעתים על המטפל בכך שהיא מעוררת בו התרחשויות פנימיות נוספות שעליו לעבד ולהכיל, ולא תמיד קל לעשות את ההפרדה בין מה שעולה בתוכי לבין מה שמפקיד בתוכי המטופל, דרך המסרים שלו. במקרה הזה, למשל, התינוק שראתה המטפלת לא היה אותו תינוק שראה גידי. בהדרכה, ניתנה למטפלת הזדמנות להתבונן במה שקרה לה במפגש הטיפולי, במה שהתעורר בה מול המטופל, מול החיות, ובמה שלא הצליחה לבוא איתו במגע בזמן-אמת. היא יכולה עכשיו להתחיל להפריד בין הדימויים שלה לבין אלו של המטופל. אך כדי לעזור לה לעשות זאת, המדריך צריך אף הוא להתמודד עם הקושי להפריד ולהבדיל בין המקורות השונים של הדימויים שעולים - ביטויי המטופל, ביטויי המודרכת או דימויי המדריך עצמו - ולהיות מספיק חופשי לסובב אותם כך ואחרת בתוכו כדי לבחון באיזה אופן הכי יעיל להשתמש בהם בהדרכה. למשל, את דימוי שעלה בי בזמן שהמודרכת דיברה (התמונה של גידי מסדר צבים וסלעים) אפשר היה לחשוב בדרכים שונות: או שגידי הוא הצב, שחש שהמודרכת מתייחסת אליו כחפץ, מזיזה אותו מפה לשם, ולא מבדילה בינו ובין סלע, או להיפך, היא הצב/סלע בידיו של גידי. ואולי בכלל דפוס זה של יחסים משתחזר באופן כלשהו בהדרכה. אפשר למשל לחשוב שבאופן שבו פירשתי למודרכת את מה שהתרחש בפגישה שלה עם גידי, עשיתי לה את מה שטענתי שהיא עשתה לגידי. אולי גם אני פספסתי אותה וניסיתי לדחוף לתוכה תכנים שהיו שייכים לעולם הפנימי שלי? מה שעוד אפשר להדגים באמצעות דוגמה זו, לדעתי, היא העובדה שלא רק שבכל רגע נתון, במפגש הטיפולי, מתקיימת מערכת יחסים משולשת, בין מטופל, מטפל ובעל חיים, שנתפסת באופן שונה בעיניו של המטופל ובאלו של המטפל, אלא שבהדרכה נוספת על כך נקודת מבט שלישית, זו של המדריך, ונוצר מרחב שבו קיימים יחסים מורכבים בין 4 גורמים המשפיעים זה על זה: מטפל, מטופל, חיה ומדריך.

 

 

סיכום

המחשבות והרעיונות שהצגתי נזרעו בי במשך השנים, ומבוססים על ניסיוני האישי וזה של מטפלים אחרים שפגשתי בדרכי. אני מכיר תודה לכל המדריכים, הקולגות, המודרכים והמטופלים שהיוו בשבילי שותפים לחשיבה, ללמידה ולהתפתחות מקצועית. חלקם עשויים לזהות את קולם מבין השורות של מאמר זה.

 

מחשבות אלה שהבאתי כאן הן הצעה והזמנה לסוג מסוים של חשיבה על מהי פסיכותרפיה בעזרת בעלי חיים ואיזו הדרכה מתאימה לה. לכל היותר, אלו הם כמה קצוות של חוטים שצריך להמשיך לבחון ולפתח כדי ליצור גוף ידע תיאורטי רלוונטי. אני מאמין שבתחום שלנו, בטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים, ההדרכה היא מרחב חיוני להתפתחות מקצועית לפחות כמו בכל דיסציפלינה טיפולית אחרת. אני תומך ביצירת מסגרות הכשרה להדרכה שתהיינה ספציפיות לעבודה שלנו, ומקווה ומאמין שבעתיד נזכה להיווצרות של דור של מדריכים, שייתן מענה לצורך של מטפלים בהדרכה ובמסגרות של הכשרה מקצועית מתקדמת.

 

 

 

ביבליוגרפיה:

 ארליך, ש., (תשנ"ד). הדרכה על הדרכה. מתוך: הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: קרון, ת. וירושלמי ח., ירושלים, הוצאת מאגנס.

גנדלמן, ע., שפירו-פבלובסקי, א. ווסרמן, א. (2012). טיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים ישראל: מבט על המקצוע ועל זהותם המקצועית של המטפלים. חיות וחברה - כתב העת הישראלי לקשר בין אנשים לבעלי חיים. 47, 16-31.

ירושלמי, ח,. (תשנ"ד). גורמים מבניים המשפיעים על מסירות המדריך. מתוך: הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: קרון, ת. וירושלמי ח., ירושלים, הוצאת מאגנס.

רויטמן, ד. וקסירר-יזרעאלי, ה. (2013). המערך הטיפולי כישות חיה. מחשבות על עבודה עם ילדים בפינת החי. שיחות, כ"ח 1, 67-76.

קרון, ת., (תשנ"ד). מהי הדרכה: דילמות, גישות ודגמים. מתוך: הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: קרון, ת. וירושלמי ח., ירושלים, הוצאת מאגנס.

 

 

דור רויטמן

פסיכולוג קליני